עיקר העובדות
ביום 30.11.2013, בשעת בוקר, הגיע המערער, ששמש באותה עת כמתנדב במשמר הגבול, לבית העלמין ירקון יחד עם שני מתנדבים אחרים.
כך במיוחד כאשר מדובר במי שאמון על פעילות מבצעית מתוקף תפקידו כאיש מג"ב, ויש לצפות כי דוקא הוא יגיב בקור רוח, בודאי שלא באופן נמהר ובלתי שקול, אל מול מי שהוא חושש שבכוונתו ליטול אבן וליידות אותה בו.
אנו ערים לכך כי גם אם המערער לא פעל ב"זירת קרב", כפי שקבע בית המשפט קמא, הרי שפעל לכל הפחות ב"זירה" קשה ומורכבת הכרוכה בפעילות מבצעית אינטנסיבית רווית מתח וחשש, וכי בית המשפט, היושב בדין ובוחן, בבחינת חוכמה בדיעבד, את מעשיו של נאשם בעבירת גרם מוות ברשלנות בנסיבות מהסוג דנן, נידרש לשים עצמו בנעליו או בראשו של הנאשם אותה עת, והדבר אינו קל. אלא שזה תפקידו וחובתו של בית המשפט, ועל אף שהמלאכה אינה קלה, אין הוא יכול לפטור עצמו ממנה.
בהיתחשב בתוצאה הטרגית שנגרמה בשל מעשהו הרשלני של המערער, וההשפעה הקשה שהייתה לכך על מישפחת המנוח, איננו סבורים שיש מקום להתערב בגובה הפצוי שפסק בית המשפט קמא.
...
איננו מקבלים את טענת המערער לפיה שגה בית המשפט קמא עת גזר עליו לשלם פיצויים למשפחת המנוח, בנוסף לפיצוי שכבר שולם במסגרת ההליך האזרחי.
בנסיבות אלה אנו סבורים כי התכלית העומדת ביסוד פסיקת הפיצויים הפליליים, הן התכלית השיקומית, כביטוי מעשי וממשי לנטילת האחריות והבעת חרטה, והן התכלית של שיתוף נפגע העבירה בהליך הפלילי, תוך מתן ביטוי לסבלו (ראו: דנ"פ 5625/16 אסרף קארין נ' אבנר טווק בוקובזה (13.9.2017) - לא הייתה באה על סיפוקה אלמלא נפסק כי גם על המערער לשלם פיצוי למשפחת המנוח.
סיכומו של דבר, הערעור נדחה.