גרם הפרת חוזה ועשיית עושר שלא במשפט בשוק הגז

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ת"א 25288-03-20 ספקטרוניקס בע"מ ואח' נ' ספקטור ואח' מספר בקשה:4 לפני כבוד השופט יעקב פרסקי התובעות (המבקשות): 1. ספקטרוניקס בע"מ 2. EMERSON ASIA PACIFIC ע"י ב"כ עוה"ד: דרור קדם, ד"ר איסר ברגר, נועם גילאון, מעין עמיאל הנתבעים (המשיבים): 1. יחיאל ספקטור 2. א.י. ספקטור החזקות (2003) בע"מ 3. א.י. ספקטור בע"מ 4. טכנולוגיות גילוי אש וגזים בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ויקטור תשובה החלטה

עילות התביעה המפורטות בה, הנן הפרת חובות הנתבעים כלפי החברה ובכלל זה חובות אמונים, בכובעם כבעלי שליטה ודירקטורים לשעבר, הפרת חובת זהירות, עשיית עושר ולא במשפט, עילות מדיני החוזים, עוולת גרם הפרת חוזה, גזל סוד מסחרי והפרת חובת תום הלב.

מכאן טענת הנתבעים שלא נעשה כל שימוש במידע של החברה ולאור כך שרק מוצר איכותי שלהם יוכל להיתמודד בשוק.

...

בראש הדברים ובאופן כללי, איני סבור שדרישות התובעות, אינן בגדר "הרלוונטי" לענייננו ואף תגובת הנתבעים לא התבססה על נימוק זה. לגבי שאלת "ההכבדה", הגם שלא עמד במרכזה של תגובת הנתבעים, אלו עמדו על טענתם, תוך שאפנה לכך שהנתבעים טענו שאין לאפשר מהלכי גילוי ועיון שהינם בגדר גילוי נאות כביכול החברה החדשה נמכרת, ואקדים כי ההיקף והפירוט שביקשו התובעות יש בו הכבדה, הגם שהנדרש הינו בגדר הרלוונטי.

התובעות היו צריכות מראש לצמצם את היקף הדרישות, ומנגד הנתבעים היו צריכים להיעתר לכל הפחות לחלק מהן.

המצב שנוצר, הביא לכך שבאופן ברור, המחלוקת במלוא היקפה ויריעת המחלוקת הרחבה שהונחה, הועברה כפי שהיא לבית המשפט לצורך התערבות בה. בנסיבות אלו מסקנתי הינה שאין מנוס, אלא להביא לצמצום רוחב היריעה ולצורך כך יינתנו הוראות לצדדים.

מנגד, טוענים הנתבעים כי התובעות ידעו היטב כבר מחודש פברואר 2017 על כוונתו של ספקטור להחל במיזם חדש בתחום פיתוח גלאי הלהבה והגז, כי התובעות לא עשו דבר מאז ועד הגשת התביעה, שהוגשה בעיתוי קריטי ברגישותו, סמוך לאחר שהחברה החדשה פירסמה ביום 25.2.20 תשקיף לצורך גיוס הון למימון פעילותה, וזאת כטענת הנתבעים, במטרה לסכל את גיוס ההון, ולפגוע בפעילותה העסקית ובשמה הטוב של החברה החדשה, תביעה העלולה להקשות, למנוע ואף להביא לקושי בהישרדותה.

עילות התביעה המפורטות בה, הנן הפרת חובות הנתבעים כלפי החברה ובכלל זה חובות אמונים, בכובעם כבעלי שליטה ודירקטורים לשעבר, הפרת חובת זהירות, עשיית עושר ולא במשפט, עילות מדיני החוזים, עוולת גרם הפרת חוזה, גזל סוד מסחרי והפרת חובת תום הלב.

מכאן טענת הנתבעים שלא נעשה כל שימוש במידע של החברה ולאור כך שרק מוצר איכותי שלהם יוכל להיתמודד בשוק.

...

שוכנעתי כי מדובר במסמכים שהוכנו לצרכי משפט, ולא מצאתי מקום להורות על הסרת חסיונם.

באיזונים הנדרשים, הנני מורה על צמצום ולפיו תוכל המבקשת להפנות לכל אחד משלושת העובדים הבכירים האמורים, שליש שאלון, היינו שאלון חדש, "מקוצץ" שיכלול שליש בלבד מהשאלות המקוריות, (כולל תת שאלות).

לעיל צמצמתי מאוד את הגילוי שהנתבעים יחויבו בו. יחד עם האמור, דומני שהדרך שננקטה בהלכה האמורה יכולה להיות רלוונטית גם לענייננו ולכן הנני מקבל את המתווה שהציעו ב"כ התובעות ככול שהדבר יהיה רלוונטי ונדרש.

לטענת התובעות, ביום 30.10.07 ללא כל התראה מוקדמת, ללא שניתנו לה שבע שנים לפחות לצורך סיום מוסדר והוגן של הסכם ההפצה, שלחה קיה מכתב המודיע לה על אי-חידוש ההסכם ועל סיום ההיתקשרות עמה בסוף שנת 2007, זאת הגם שקמי עמדה בכל התנאים שהוכתבו לה. התובעות טוענות, כי היתנהלות קיה החל משנת 2003 ועד לסיום ההיתקשרות העסקית עם קמי, נעשתה בשידולם של אונגר ויאנג וכפועל יוצא ממעשיהם ומחדליהם, אשר היתרחשו במסתרים, כמקובל במזימות בלתי כשרות, ועל כן הם נושאים ביחד באחריות להפרת ההסכם ולנזקים שנגרמו לתובעות בשל כך. התביעה מפרטת באריכות את הנוהג והמנהג השולטים, לטענת התובעות, בשוק הרכב.

התביעה נגד הנתבעים מבוססת על עילות של גרם הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט, בגינם מבקשות התובעות לחייב את הנתבעים בסך של $50,000,000, המהוה לטענתן את הסכום שהיה ביכולתה של קמי לקבל עבור זכויות ההפצה; לחלופין פיצוי בסכום האמור בגין פגיעה במוניטין; לחלופין חיוב סך של 175,000,000 ₪ בגין נטילת זכות ההפצה מקמי שלא כדין מבלי להעניק לה זמן סביר; לחלופי חילופין חיוב בסך של 126,096,000 ₪ בגין נטילת התשתית הפיסית והאנושית שהוקמה לאורך שנים, אשר טלקאר ואונגר קיבלו לידיהם שלא כדין וללא תמורה.

השופט דוד מינץ קבע באותו עניין: "[...] תנאי בלעדיו אין לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה הוא הפרה על ידי צד לחוזה, קרי – מעשה או מחדל בנגוד לו (ע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' סער, פ"ד מה(4) 405 (1991)).

...

לאחר שבחנתי היטב את חומר הראיות אני סבורה כי על פי הצדק והיושר יש לחלק את האחריות בין אבירם ואחיעד באופן שווה.

אחרית דבר תביעת לוי בת"א 2262/08 ות"א 8781-07-13 תביעה שכנגד (נוסח משולב מתוקן) – נדחית.

התביעה נגד נתבע 2 (מיכאל לוי) נדחית.

המערערת טענה בפני בית משפט קמא, כי היתנהגות פזגז, שגרמה ללקוחות המערערת להתקשר עמה תחת התקשרותם עם המערערת, מהווה תחרות בלתי הוגנת ועשיית עושר ולא במשפט, וכן התערבות לא הוגנת לפי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, והפרת חובה חקוקה של חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), תשמ"ט-1989, ותקנות ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה) (משק הגז-החלפת ספק גז), תשנ"א-1991.

במרכז פסק הדין הקודם, עמדה השאלה האם מעשי פזגז הנם בגדר גרם הפרת חוזה על פי דיני החוזים, ואילו במקרה הנוכחי השאלה העומדת בבסיס הדיון היא-האם יש בהתנהגות פזגז משום תחרות בלתי הוגנת, הן כעילה עצמאית והן כחלק מעשיית עושר ולא במשפט-שאלה שכלל לא נדונה שם. אין להתעלם מקביעתו של בית המשפט בפסק הדין הקודם, לפיה היתנהגות פזגז באותו מקרה לא הייתה בגדר תחרות אמיתית אלא בגדר "סיכול ממוקד" של חדירת המערערת לשוק, ואולם קביעה זו אינה מנותקת מנסיבות המקרה שם, ובתוך כך עיתוי פניית פזגז ללקוחות.

...

מה גם שהמערערת בקשת לצרף הפרוטוקול לשם התערבות בשאלת זימון עדים, סוגיה שהנה בסמכותה של הערכאה הדיונית, וכפי שציינתי לעיל, אין להתערב בה. סוף דבר 25.

לאור כל האמור לעיל, אין להתערב בקביעותיו העובדתיות ובממצאיו של בית משפט קמא, ואני סבורה, כי הגם שלכאורה קיימת תחושת אי נוחות מסויימת לאור התנהגותה של פזגז, הרי שבהתבסס על קביעותיו של בית משפט קמא, לא ניתן לקבוע כי מדובר במקרה זה בפעולות שיש בהן משום תחרות בלתי הוגנת, ודין הערעור להדחות.

המערערת תשלם למשיבות הוצאות משפט בסך 15,000 ₪.

בפני תביעה כספית בעילות של גרם הפרת חוזה ועשיית עושר שלא במשפט.

הנתבעות טוענות, כי לנוכח זכותו של הצרכן להחליף ספק גז כראות עיניו, לפי סעיף 17 לחוק ההסדרים, ממילא לא קיים בשוק הגז ערך מוגן של "הפרת חוזה" (למעט בשנה שמיום הפעלת מערכת הגז ע"י ספק ועד לחלוף שנה ממועד זה) ועל כן גם אין קיימת עוולה של "גרם הפרת חוזה". הנתבעות מפנות לפיסקה מתוך פסה"ד ברע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז נ' תופיני סער, פ"ד מה(4) 405, עמ' 427-428, לפיה, אם החלפת ספק הגז היוצא עולה בקנה אחד עם מנגנון סיום החוזה שנקבע בחוק ההסדרים, הרי שאין הספק הנכנס מבצע עוולה של גרם הפרת חוזה.

טענה נוספת מפי הנתבעות לגבי יסודות עוולת גרם הפרת חוזה, היא כי לא הוכח שהנתבעות פעלו "ללא צידוק מספיק". לשיטתן, די בכך שהנתבעות יכלו להצביע על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהמ' (מחוזי י-ם) 5087/97 גז גל (א.ב.) 1993 בע"מ נ' סוכני פזגז ירושלים בע"מ ואח', כדי שיהנו מצידוק לפעול בהתאם לפרשנות שנקבעה בפס"ד זה, גם אם היו פסקי דין (של ערכאות המחוזי והשלום) שקבעו אחרת.

...

אני סבורה כי בנסיבות אלה מנועים הצדדים מלטעון נגד חוקיות החוזים של הצד שכנגד, וגם אם סעיף ספציפי זה איננו בר תוקף, מבחינת הסנקציה שהוא מתיימר להטיל על הדיירים שיפרו אותו ויתקשרו עם ספק אחר בטרם תום תקופת המינימום, אין בו כדי להפוך את ההתקשרות עצמה לבלתי חוקית או בטלה, בהתאם לפרשנות המקובלת בדיני חוזים בסוגיית אי החוקיות בסעיפים צדדיים ומישניים.

אינני מקבלת טענה זו. ראשית, כפי שטענו הנתבעות עצמן בתוקף, תקופת מינימום זו, שהפרתה היתה מחייבת את הדיירים בפיצוי לתובעת, לא היתה בעלת תוקף מחייב כלפי הדיירים בהיותה מנוגדת לסעיף 17 לחוק ההסדרים.

אני סבורה כי בנסיבות העניין ובנתוני השוק הדינאמיים שהוכחו, ומתוך גישה זהירה ו"מינימליסטית" מקום בו אין נתונים בדוקים, תקופה ממוצעת של חמש שנים היא בגדר הציפיות הסבירה של ספק הגז בהתקשרותו עם בית משותף ועד להחלפתו בספק אחר.