גרימת תאונת דרכים עקב חניה לא בטוחה והתנהגות הגורמת נזק

זו גם המדיניות באשר לעבירות תעבורה המובילות לתאונת דרכים בהן נגרמות חבלות של ממש: "מערכת המשפט נתקלת בהרוגים ובפצועים של תאונות הדרכים הן בתחום הפלילי והן בתחום האזרחי, ומדי שנה מוגשות בבתי המשפט לערכאותיהם השונות אלפי תביעות על ניזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים. מקומו של בית המשפט במלחמת החורמה נגד תופעה קשה זו לא נפקד, ועליו להמשיך להירתם ולהרים תרומתו למען מאבק עיקש זה, בין היתר באמצעות הדאגה לענישה הולמת, אשר תסייע להגברת המודעות בדבר המחיר הכרוך בהפרת כללי ההיתנהגות על הכביש" (ע"פ 2247/10 שלום ימיני נ' מדינת ישראל, פסקה 76 והאסמכתאות שם (12.1.11); ראו גם רע"פ 2564/12 קרני נ' מדינת ישראל (24.6.12); רע"פ 3764/05 בן זויה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (21.4.05)).

ובאשר לשילוב של שתי הנסיבות - נהיגה תחת השפעת אלכוהול שגרמה לתאונת דרכים עם חבלות גוף קשות: "אין ספק, שהמדובר בעניינינו בנהיגה מסוכנת ברכב תוך זילזול במשתמשים אחרים בדרך. אין המדובר בטעות אנוש, ואין המדובר בגורמים חצוניים שתרמו לקרות תאונה. בפנינו מקרה מובהק של נטילת הגה מכונית על ידי מי שיודע ומרגיש שהוא נמצא תחת השפעת משקאות משכרים, מצב אשר אינו מאפשר לו נהיגה בטוחה ברכב, ובכך הוא נוטל על עצמו סיכון של פגיעה באחרים. ענייננו, אפוא, בעבירה חמורה אשר תוצאותיה חמורות. רבות נאמר ונכתב על ריבוי תאונות הדרכים ועל חובתו של בית המשפט לתרום את חלקו להדברת הנגע של תאונות אלה. ובפרט, באותם מקרים כשהנהיגה היא פרי היתנהגות מופקרת של לקיחת סיכונים, אשר תוצאותיה קשות וכרוכות בקטילת חיי אדם או בפגיעה חמורה באחרים"(ע"פ 3152/93 זיו פרידמן נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (28.2.94)) כדי שאמחיש את מדיניות הענשיה המקובלת בכגון דא אפנה לרע"פ 8529/14 אביה אדמסו נ' מדינת ישראל (28.01.2015).

המבקש נהג בהיותו שיכור, סטה לשול הדרך והיתנגש ברכב פרטי חונה, משהמשיך בנסיעתו פגע ברכב פרטי נוסף שחונה.

...

לאור האמור לעיל, במקרה דנן בו עסקינן בנהג חדש, בנהיגה תחת השפעת אלכוהול, ברף רשלנות גבוהה ובחבלות הקשות שנגרמו לנפגע, כן בשים לב למדיניות הענישה אני סבור כי ביהמ"ש קמא הקל באופן בולט עם המשיב.

על אף שזו הגישה אלא שבמקרה זה שוכנעתי ,כאמור לעיל, כי העונש חורג באופן בולט ממדיניות הענישה הנוהגת והראויה, דבר המחייב התערבותה של ערכאת הערעור (ע"פ 258/17 סלאח נ' מדינת ישראל, פס' 14 (10.8.2017); ע"פ 8057/16 שטרימר נ' מדינת ישראל, פס' 15 (9.8.2017).

לאחר שנתתי את דעתי לכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוטה למצות את הדין עם הנאשם (ע"פ 8381/17 ‏מדינת ישראל נ' איכילוב (24.4.2018)), אני מקבל את הערעור בכך שעונש המאסר בפועל אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות יעמוד על 6 חודשים והפסילה בפועל על 30 חודשים בניכוי פסילה מנהלית.

סעיף 11 לחוק העזר שכותרתו "איסור חניה על פי תקנות התעבורה" קובע כך: "לא יעמיד אדם, לא יחנה ולא ירשה לאחר להעמיד או להחנות רכב במקום חניה שהחניה בו נאסרה לפי תקנות התעבורה, והאיסור מסומן בהתאם להודעת התעבורה". תקנה 72(ג) לתקנות התעבורה קובעת, כי "לא יעמיד אדם בלילה רכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר עולה על 10,000 ק"ג או רכב עבודה ולא יחנה רכב כאמור באיזור שנאסרה בו החנייה והעמדת רכב בידי רשות תמרור מקומית". הודעת התעבורה (קביעת לוח תמרורים), תשע"א-2010 (להלן: "לוח התמרורים") קובעת לגבי תמרור 435 "איזור אסור לחנית רכב שמשקלו הכולל המותר עולה על 10,000 ק"ג" וכוחו יפה עד לתמרור 436.

(ב) כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא – (1) יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך; (2) יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא יתן מקום לגרום נזק כאמור; (3) יפריע את התנועה ולא יעכבנה; (4) יסכן חיי אדם.

(ג) לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהיתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".

לדבריו, איסור החניה מסכן חיי אדם והפנה לנתונים בדבר תאונות דרכים.

הנאשם העלה בסיכומיו בכתב, כי היתנהלות המאשימה נועדה להביא לגביית כספים מנהגים בשל חניית לילה בתחומה.

...

סיכומם של דברים לא עלה בידי הנאשם לסתור את חזקת התקינות העומדת לרשות, ועל כן אני קובעת, כי לא נפל פגם בקבלת החלטתה של הוועדה בקשר להצבת התמרור או אופן הצבתו.

אשר לטענה שסעיף 72 מאפשר לנאשם להעמיד את הרכב במקום בתנאים מסוימים, דינה להידחות שכן מיוחסת לו עבירה של חניית לילה בהתאם לסעיף 72(ג), דבר שלא הוכחש על ידו.

לסיכום נוכח כל המפורט לעיל, המאשימה הוכיחה את יסודות העבירה מעבר לכל ספק סביר ולא עלה בידי הנאשם לסתור חזקת התקינות העומדת לרשות או להקים ספק באשמתו או להצביע על קיומה של הגנה בדין בגינה לא יורשע, ועל כן אני מרשיעה אותו במיוחס לו. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד בתוך 45 ימים מהיום.

לפניי תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות על סך 11,930 ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובע בעקבות תאונת דרכים מיום 17.10.2019 עם רכב הנתבעות.

לגירסת התובע, ביום 17.10.2019 בשעה 13:00 או במועד הסמוך לכך, עת נהגה ברכב שלו אשתו, הגב' ג'מילה טאהא, בכפר כאבול ארעה תאונת דרכים לאחר שרכב הנתבעות מידגם לוקסוס מ.ר. 806-87-701 (להלן: "רכב הנתבעות") שיצא מחניה בשול הכביש הראשי ליד בנק לאומי ובלי לשים לב לתנאי הדרך והתנועה ומבלי לתת זכות לרכבים העוברים בכביש ומבלי להסתכל, פגע ברכבו של התובע בצד שמאל בעוצמה רבה.

זאת ועוד, בעת היתרחשות תאונת דרכים יש לבחון האם היה על הנהג הנפגע לצפות את היתנהגותו המסוכנת של הנהג הפוגע ולבחון האם תגובתו לסיכון שנוצר הייתה סבירה, בשים לב ללחץ ולדוחק הזמן.

יש לזכור, כי תקנות התעבורה מטילות בנסיבות העניין חובת זהירות גם על רכב התובע וכך קובעת תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה: "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהיתחשב בכל הנסיבות ובין השאר... באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה ... בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך". על כן, אני קובע יש לחלק את האחריות לתאונה בין הנהגות בשיעורים 20%:80% לחובת נהגת הנתבעות.

...

על כן, אני קובע כי נזקיו של התובע עומדים על סך 8,930 ₪.

סוף דבר: לאור כל האמור והמקובץ לעיל, אני קובע כי התובע זכאי ל-80% מסכום הנזק המוכח.

לפיכך, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 7,144 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך 500 ₪, ובסה"כ 7,644 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין שאם לא, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, כתוצאה מהתאונה ניזוק הרכב ונגרם נזק לחלון הראוה/ קיר החנות "צלום אירועים". העבירות בהן הורשע הנאשם הן: נהיגה בקלות ראש – עבירה לפי סעיפים 62(2) + 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961, היתנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה של ממש לגוף – עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה, עצירת רכב על גבי המדרכה – עבירה לפי תקנה 72(א)(2א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 + סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ונהיגה תחת השפעה – עבירה על תקנה 26(2) לתקנות התעבורה.

ב"כ המאשימה היתייחס לעברו התעבורתי של הנאשם (ת/29) המחזיק ברישיון נהיגה משנת 2007 ולחובתו 19 הרשעות קודמות, שתיים מהן בגין תאונות דרכים כאשר באחת מהן נגרמו חבלות של ממש שגם בהן לא היה כדי להרתיע את הנאשם מלשוב לסורו.

קביעת מיתחם העונש ההולם – נסיבות הקשורות בבצוע העבירה: בעניינינו, הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות שאין להקל ראש בחומרתן ובנסיבות ביצוען עת נהג תחת השפעת סמים משכרים, נהג בקלות ראש, לא אבטח את רכבו כאשר חנה ולא אפשר להולכות הרגל הליכה בטוחה על המדרכה.

...

מקובלת עליי טענת ב"כ המאשימה כי עונש הפסילה והמאסר המותנה לא הרתיעו את הנאשם ואולם, במקרה הנ"ל, לאור נתוני הנאשם, אני סבור שפחותה התועלת בשליחתו של הנאשם למאסר בפועל מהנזק שייגרם לנאשם ולמשפחתו וזאת, כאשר ניתן אולי להקטין את הסיכון להישנות העבירות על ידי צו מבחן תחת עינו הפקוחה של שירות המבחן.

לאחר שנתתי את דעתי לנסיבות התאונה, רמת הרשלנות, החיסכון בזמן השיפוטי, מצבם הרפואי של הנפגעות והנפגע והשפעת התאונה עליהם עד היום, באתי לכלל מסקנה כי יש לגזור את עונשו של הנאשם ברף האמצעי של מתחם העונש ההולם ובאשר לתקופת הפסילה, יש להטיל פסילה מרתיעה ומשמעותית אשר תשקף את מסוכנותו של הנאשם מול תוצאות התאונה הקשות.

כפי שציין בית משפט העליון: "זאת תורת הגישה האינדיוידואלית בתורת הענישה המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים "להקל" על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך ישמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך.

הנאשם הורשע בגרימת תאונת דרכים בעקבות הודאתו בעבירות של החניית רכב בצורה לא בטוחה, בנגוד לתקנה 74א לתקנות התעבורה והתנהגות הגורמת נזק, בנגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, שגרמו לחבלה של ממש בנגוד לסעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

...

לאחר שלקחתי בחשבון את רף חוסר הזהירות הנמוך שנקט הנאשם- אשר הורשע בעבירה של החניית רכב בצורה לא בטוחה, ולאחר שלקחתי בחשבון את רף החבלות למעורב, שהינן ברף הבינוני ונסיבותיו האישיות של הנאשם, אני קובעת מתחם הענישה שיחל בפסילה בפועל בת 3 חודשים לצד ענישה מרתיעה צופת פני עתיד, ויסתיים בפסילה בת 8 חודשים, לצד ענישה צופת פני עתיד.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: פסילה בת 4 חודשים.