גניבת כדורי אקדח ממחסן צבאי

מכירת כ- 3,600 כדורי אקדח 9 מ"מ לאזרח ליאור כץ, בצוותא עם רס"ל מאיר חבר, בשלהי מרץ 2014.

השניים גנבו עשרה טילי לאו שאוחסנו לאחר מכן במחסן ביתו של העותר בדימונה.

לא בכדי צוינו בגזר דינו של בית הדין הצבאי הדברים הבאים: "בעיניינו של הנאשם יש חשיבות בלתי מבוטלת גם לשיקולי הרתעת הרבים (ר' סעיף 40ז' לחוק העונשין). אמנם אין בשיקולים אלה כדי להביא להחמרה מעבר למיתחם העונש ההולם, אולם לא ניתן להיתעלם מהצורך בשליחת מסר עונשי מרתיע, בשים לב לטיב העבירות בהן מדובר. למרבה הצער, פרטי התחמושת והאמל"ח המצויים בידי צה"ל מהוים יעד מועדף לארגוני פשע וגורמים פליליים (ר' ת/63). הפיתוי הקיים בידי כל חייל לנצל את הזמינות לנשק ולאמל"ח, לצורך בצע כסף, הוא משמעותי – ודאי כאשר מדובר במי שממלא תפקיד כגון זה שהופקד בידי הנאשם; וראוי כי בתי הדין הצבאיים יתנו ידם למלחמה היומיומית בעבירות אלה, תוך שיובהר לכל מי שיהין לשלוח ידו בפרטי אמל"ח צבאיים כי הענישה תהא כואבת ומרתיעה, וכי הפשע אינו משתלם". אשר לטענות העותר לפיהן הועדה נתנה "משקל בכורה" לשיקולים הצבאיים, עיון בהחלטת הועדה מיום 16.11.23 מלמד כי זו מצאה לנכון לתת משקל "להקף העבירה החריג, חומרתה, תוצאותיה וכן לסיכון הנשקף לשלום הציבור ממי שהיה מעורב, באחת מפרשיות גניבת האמל"ח החמורות שידעה המסגרת הצבאית, ומכר אמל"ח מסוגים שונים, באופן חוזר ונשנה", כלשונה.

...

מדובר בעבירות חמורות, שיש בהן כדי להשפיע באופן ממשי גם על החברה האזרחית, כאשר אותם כלי נשק קטלניים והתחמושת הרבה שנגנבו, שאמורים לשמש כאמצעי ההגנה על אזרחי מדינת ישראל, עלולים להגיע לגורמים עוינים ובסופו של דבר לסכן את החברה בכללותה.

הוועדה דחתה את בקשת העותר לקיצור עונשו תוך שציינה את הדברים הבאים (ההדגשות במקור, י'א'): "מעשי עבירה אלה שחומרתם מובהקת ומובנית, מחייבים לקשור גם שיקולים צבאיים ייחודיים... המדובר בשומר הסף שמעל בתפקידו, באמון שניתן בו ובערכי היסוד של צה"ל...משנה חומרה ניבטת מהמעשים כאשר מדובר במפקדים המנצלים את התפקיד, הנגישות והאמון שניתן בהם לשם מימוש מזימתם להוציא נשק ולמכור אותו לגורמים אזרחיים...מדובר במעילה חריפה באמון, אשר יש בה גם פגיעה ממשית בביטחון המדינה ויושביה...המעשים פוגעים בכשירות צה"ל ובמוכנותו המבצעית, במשמעת ובסדר הצבאי, באמון שניתן בצה"ל ובמפקדיו, בחוסנו של הצבא בהיבט המעשי והערכי ובהלות הרוחות...נזכיר, כי גם במישור האזרחי, סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, נועד 'ליתן בידי ועדת השחרורים סמכות להימנע משחרור אסיר שמבחינת התנהגותו האישית נמצא מתאים לשחרור מוקדם, אך משיקולים של האינטרס הציבורי ראוי להימנע מכך'...התוצאה היא, אפוא, כי מבלי להקל ראש בהתנהגותו הטובה של האסיר ובהתקדמות השיקומית שעשה בשנה האחרונה, סברנו כי טרם בשלה העת להורות על קיצור עונשו". בנוסף, לא ניתן לקבל את הטענה כי הוועדה התעלמה מדרכו השיקומית החשובה והחיובית של העותר ומכברת הדרך שעבר מבחינה זו. עיון בהחלטה מלמד כי הוועדה ציינה כי "מבלי להקל ראש בהתנהגותו הטובה של העותר ובהתקדמות השיקומית שעשה בשנה האחרונה, טרם בשלה העת להורות על קיצור עונשו". משאלו פני הדברים, ניכר, כי לא רק שיקולים צבאיים, כטענת העותר, עמדו בבסיס החלטת הוועדה.

סוף דבר, העתירה נדחית על הסף.

כתב האישום עוסק בארבעה סוגי אמל"ח: טילי לאו, לבנות חבלה ונפצים, רימונים וכדורי אקדח.

במהלך החקירה בה סיפר איתי לראשונה כי מכר את הרימונים למערער, הוא מתאר בפירוט כיצד הוא ומאיר גנבו יחדיו 34 רימונים בלילה, ממחסן התחמושת בבסיס בשדה תימן.

המדובר בתיק חריג בהיקפו ובחומרתו, של סחר בהקף סיטוני באמל"ח שנגנב מצה"ל, שמסתובב כיום אי שם ברחבי העולם הפלילי וארגוני הפשע במקרה הטוב, או שמצא דרכו לגורמי טירור במקרה הרע.

...

לסיכום, מסכת הראיות סוגרת על המערער מכל הכיוונים בכל הנוגע לניסיון רכישת טילי הלאו ורכישת לבנות החבלה ורימוני הרסס, בפרשה זו של ספק-רוכש בשרשרת הסחר בנשק ובאמל"ח. למסכת הראיות שפורטה לעיל נוסיף את התרשמותו של בית המשפט קמא כי עדותו של המערער עשתה רושם מיתמם ולא אמין, וכי המערער לא נתן הסבר סביר למכלול הראיות נגדו.

סוף דבר שאין מקום להתערב בעונש של 12 שנות מאסר בפועל שהושת על המערער.

אשר על כן, הערעור נדחה על כל רכיביו.

בשקית היו האקדח, שלושה משתיקי קול ואקדח נוסף בקוטר 0.22 מ"מ. נאשם 1 העביר לנאשם 2 את השקית ובה שני האקדחים ושלושה משתיקי הקול, ונאשם 2 הטמינה במחסן בבית הוריו.

עוד ציין העד, כי הנאשם התקשה בלימודים, אך התעקש בחירוק שיניים לסיים בית ספר יסודי ותיכון, ואף שירת בצבא ללא דופי.

מהר מאוד היה מובן, כי אין המדובר עוד בהחזקת אקדח מתוך מצוקה וצורך בהגנה עצמית של נאשם 2, אלא בהצטיידות פלילית בנשק על ידי חבורת עבריינים, אשר מבקשים לשכלל את האקדח באמצעות התקנת משתיק קול ו"להלבינו" על ידי הגשת תלונת כזב במישטרה בדבר גניבתו כביכול.

בחינה מקרוב של האישום הראשון מעלה, כי ראשיתו בנכונותו של נאשם 1, בהשפעת חברו נאשם 3, להפרד מן האקדח שהוחזק על ידו כדין, וכן ממחסנית מלאה בכדורים של אותו אקדח, ולהעבירם לחזקתו של נאשם 2, אשר אמר לנאשם 1 כי מאיימים על חייו וכי הוא זקוק לאקדח להגנתו העצמית.

...

בחנתי אפשרות זו, ואולם הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לאמץ בעניינו של נאשם 1 אמת מידה כה מקלה.

איני רואה להעתר לבקשת הסניגור לחפוף את תקופת המאסר, כולה או מקצתה, שתוטל על נאשם 2 בתיק זה לעונש שהנאשם מרצה עתה.

על יסוד כל האמור לעיל, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים לחומרה ולקולא בנסיבות הענין, וכן למפריד ולמאחד בין הנאשמים, אני מטילה על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשם 1: א.מאסר בפועל למשך 15 חודשים, בנכוי תקופת מעצרו (מיום 16.8.07 עד 9.9.07).

ביום 15.6.2011 החזיק הנאשם בנשק כמפורט להלן: בארון בגדים בחדרו החזיק הנאשם אקדח 9 מ"מ גנוב מסוג FN שמספרו B06424, ארבע מחסניות תואמות ריקות, 44 כדורים 9 מ"מ וארבעה כדורים 5.56 מ"מ; בתוך ארונית מגירות בכניסה לבניין, החזיק הנאשם שני מטעני צנור ומחסנית ריקה המתאימה לרובה מסוג "עוזי"; במחסן בחצר הבניין החזיק הנאשם מטען צנור נוסף.

נוסף על האמור נתפסו בחדרו של הנאשם מדי צה"ל, למרות שהנאשם אינו חייל, וכן כובע גרב שנועד לכסוי הראש כולו מלבד העיניים והפה.

...

בתי המשפט עמדו פעמים רבות על הסכנה הרבה הגלומה בהחזקת כלי ירייה על ידי מי שאינם מורשים לכך, סכנה שמצדיקה נקיטת יד קשה כלפי המורשעים בביצוע עבירה זו: "הסכנה הטמונה בעבירה החמורה של החזקת נשק מצדיקה הטלת עונשי מאסר לריצוי בפועל גם על מי שזו עבירתו הראשונה. בבוא בית-המשפט לשקול את הענישה בעבירות מסוג זה, עליו לתת משקל נכבד יותר לאינטרס הציבורי ולצורך להרתיע עבריינים בכוח מלבצע עבירות דומות, על פני הנסיבות האישיות של העבריין." [רע"פ 2718/04 אבו דאחל נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2004)] וכן – "... יש ליתן משקל בכל מקרה לסיכון הגלום בכך שנשק בעל פוטנציאל קטילה מוחזק מבלי שיש עליו ועל בעליו פיקוח מוסדר של הרשויות, כאשר המחזיק נתון תמיד לסיכון שיתפתה לעשות שימוש בנשק, ולו ברגעי לחץ ופחד." [ע"פ 3306/00 אבוסנינה נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2000)] ועוד – "אין צורך לומר עד כמה מסוכנת לציבור התופעה של עבריינים המתהלכים ברחובות כשנשק חם בכיסם, ומכאן הצורך לנקוט בענישה שיש בה גם מסר של הרתעה לרבים" [ע"פ 2839/05 עבד אל קאדר נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2005)] המציאות הביטחונית השוררת בישראל וזמינותם של כלי הנשק החמים, מצדיקה אף היא החמרה בענישה (ראו והשוו ע"פ 1332/04 מדינת ישראל נ' פס, פ"ד נח(5) 541).

נוכח העובדה כי הנאשם נשלח לרצות עונש מאסר לא קל, החלטתי להימנע במקרה זה מלחייבו בקנס.

אמיר – אתה לקחת את השניים בארגזים ביום השני והבלי ארגז יום לפני ויסאם – בדיוק דו"ח פעולה בלש פרידמן – בחיפוש במיתחם המשפחה של המשיב 2 נמצא במחסן 3 גופי נשק ואקדח נורים.

המשיב 1 גם גנב כדורי מאג והעלים את מכשיר הדי.וי.אר לאחר שצה"ל ביקשו לראות את מצלמות האבטחה.

...

הכרעה – עיון בחומר החקירה מביא למסקנה כי הוא מקים תשתית לכאורית לעבירות המיוחסות למשיבים.

יתרה מכך, הלכה היא כי קיומן של ראיות לכאורה, לצרכי מעצר עד תום ההליכים, נקבע לפי המבחן של ״אם נאמין״: "אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס לו?״ (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133).

לאור האמור, אני קובע קיומן של ראיות לכאורה בעוצמה דיה לביסוס פוטנציאל הרשעה בעבירות המיוחסות למשיבים.

שמעתי בקשב רב טענות הצדדים; ביחס למשיב 1- סבורני כי משבעת חירום עדיין אנו מצויים, יש להורות על מעצר המשיב 1 עד תום ההליכים, ואין מקום להפנותו לשירות המבחן.

אני מורה על מעצר המשיב 1 עד תום ההליכים כנגדו.