התובעים טענו, שמר יצחק אלבו, מנהל האחזקה של בית האריזה, ניסה להסביר למפקח ריקלין כי העבודות מבוצעות בשטח פרטי של המפעל וכי לא מדובר בעבודות כרייה, אלא אך ביישור השטח כהכנה לבצוע עבודות הרחבה, בעיניינן הגישה חברת בראשית בקשה להיתר בניה.
רק ביום 19.2.2015, כ - 4 חודשים לאחר האירוע נשוא התביעה, ניתן לחברת בראשית היתר בניה לצורך הריסת מבנים והקמת מיכל מים ותחנת שאיבה בשטח כולל של 115.5 מ"ר, כולל הקלה מהוראות תוכנית ג/18973, בגובה המבנה (נספח א1 לתצהיר מר אלבו).
סביר להניח, כי לו היה בידי התובעים היתר בניה (או העתקו, אשר חייב להמצא בכל אתר עבודה), היה מהלך הדברים שונה בתכלית.
מנגד, בחקירתו הנגדית, העלה מר אשקר סיבה אחרת להעברת הכלי וטען, כי לא ניתן היה להשאיר את המחפר במקום, מפאת סכנת גניבה (עמ' 21, שורות 1 - 5, לפרוטוקול).
הלכה היא, כי המנעות מלהביא ראיה שיכולה לתמוך בטענת בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובת אותו בעל דין (ע"א 2275/90 לימה נגד רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, ע"א 641/87 קלוגר נגד החברה הישראלית לטרקטורים ואח', פ"ד מד(1) 239 וע"א 565/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד מתתיהו, פ"ד מה (4) 651, 658).
...
אני דוחה, אפוא, את טענותיהם כלפי המשטרה במישור זה.
סיכומו של דבר, במועד תפיסת המחפר ובכל התקופה עד לשחרורו לידי נציגי התובעת, כנגד הפקדת ערובה, היו בידי המשטרה ראיות המבססות (לכל הפחות) חשד סביר לכך שהתובעת, באמצעות מפעיל המחפר, בצעה עבירות של כרייה שלא כדין לפי סעיף 111ב לפקודת המכרות ועקירת אילן, לפי סעיף 5(ב) לפקודת היערות.
דרישת התובעים לשחרור המחפר ללא תנאי היא שגרמה בסופו של דבר להתארכות משך הזמן בו החזיקה המשטרה במחפר, עד לדיון שהתקיים ביום 11.11.2014.
לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.