גניבה ממעסיק חובת ההגינות

על אף האמור, האיסור על היתעמרות בעבודה נובע מחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, חובת תום הלב המוגברת בדיני עבודה וחובת המעסיק לספק לעובד סביבת עבודה הוגנת ובטוחה.

התובע פרט את האירועים המהוים לטענתו היתעמרות: תגובות מנהלת הסניף לאחר שתפס עובדים שגנבו מהסניף ולאחר שהעיר לעובד שנרדם בזמן העבודה; תגובת המנהלת לאחר שחזר מחופשת מחלה; תגובת המנהלת לאחר שביקש לפנות למישטרה בעקבות ארוע שבו לקוח ירק על קופאי; היתנהלות סגן מנהלת הסניף ומנהלת הסניף לאחר שהתובע לא נענה לקריאת סגן מנהלת הסניף ונשאר לפקח על קבלת סחורה.

...

על כן גם התביעה בעניין לשון הרע נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית ביחס לרכיבים: פדיון חופשה, השלמת הפרשות לפנסיה, תשלום בגין שעות נוספות ולשון הרע.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין רכיב זה. בנוסף תשלם הנתבעת שכ"ט ב"כ התובע בסך 3,600 ₪.

בד בבד עם הגשת כתב הגנתה הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד שבו טענה הנתבעת שעל התובעת לשלם לה פיצוי בסך 80,000 ₪ על הפרת נהלי העבודה, הפרת חובת תום הלב וחובות ההגינות החלות ביחסי עבוד, בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה במוניטין.

אף שגם בשנת 2009 היתה מוטלת חובה הלכתית על מעסיקים במיגזר הפרטי לכבד את זכות השימוע, הרי שמדובר היה באותם שנים ב"זכות צעירה" יחסית לגילה דהיום, ובהתאם מידת החומרה שבה היתייחס בית דין זה למקרים של הפרתה (זה היה אחד השיקולים שלא לפסוק כלל פיצויים בעיניין רחמנוב, שם, שבו דובר על פיטורים בגין גניבה ללא שימוע שבוצעו בשנת 2003); ולבסוף העובדה שהתובעת המתינה למעלה משש שנים בטרם הגישה את תביעתה, גרמה בין היתר לכך שנימנע מהנתבעת לנקוט כנגדה בהליכים למיצוי זכויותיה, למשל בדרך של הגשת תביעה להשבת הכספים שנגנבו (ראו גם סעיף 22 לתצהיר יוחננוף שלא נסתר) וגם בכך אנו רואים שיקול להפחתת גובה הפצוי על הפגיעה בזכות לשימוע.

...

נוכח כל האמור, אנו קובעים שעל הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד סך 1,000 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי בלבד.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 4,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין (שימוע).

הלכה היא כי טענת מעסיק לגניבה על ידי עובדו טעונה רף הוכחה מוגבר ולא די בהוכחה במאזן ההסתברויות כנדרש במשפט אזרחי (ע"ע 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ - עזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, 25.4.2006; ע"ע 85/07 שוויש - גלאט ירושלים מוצרי בשר כשר למהדרין בע"מ, 7.2.2008).

משהוכחו בפניי מעשי גניבה חוזרים תוך ניצול העובדה שהתובע הפקיד בידי הנתבע את העסק וקופתו, ואולם משהוכחת מעשים אלה התייחסה לתקופה קצרה יחסית ובסכומים ששיעורם המדויק לא הוכח, מצאתי כי על הנתבע לפצות את התובע בגין הפרת חובת האמון וההגינות בסך של 35,000 ₪ (ראו גם: ע"ע (ארצי) 1688-11-11 הארה תוכניות העשרה בע"מ - אליעזר פיין, 4.12.2012; ע"ע (ארצי) 35403-12-11 קנטרי פלורס בע"מ - חוה נחמני, 29.11.2016; ע"ע (ארצי) 42510-06-15 אלכסנדר פינדיורין - בן ציון זיסמן ואח', 3.5.2017; ע"ע 47156-06-14 אלמונית חברה בע"מ - אלמונית, 26.11.2017).

...

הפרת חובות האמון ותום הלב על אף העובדה שהתובע לא הוכיח את סכומי הגניבה הנטענים על ידו, שוכנעתי כי הנתבע ביצע מעשי גניבה באופן שיטתי.

אחרית דבר על יסוד כל האמור, דין התביעה להתקבל בחלקה.

הנתבע ישלם לתובע פיצוי ממוני בגין הגניבה בסך של 2,500 ₪ וכן פיצוי בגין מעשי הגניבה והפרת חובת האמון ותום הלב בסך של 35,000 ₪.

בהקשר זה יש להפנות לדבריו של בית הדין הארצי בנסיבות דומות: "באשר לכך, יש להבהיר חד משמעית כי שאלת שלילת פצויי פיטורים מאת עובד שנחשד בגניבה אינה יכולה להיעשות על הדרך שבה נהגה המערערת כלפי המשיב. לאור הוראות סעיפים 16 ו- 17 לחוק פצויי פיטורים, שלילת פצויי הפיטורים ולו חלקית לגבי עובד אשר לא הודה בבצוע הגניבה, חייבת להיעשות אך ורק לאחר שבפני המעביד שפיטר את העובד היו ראיות כי חשדו כלפיו לגניבה מבוסס מעל למאזן ההסתברויות ופחות מעבר לכל ספק סביר. על המעביד נטל חובת הוכחת האמור בבית הדין."[footnoteRef:43] [43: ע"ע (ארצי) 54/06 חב' ספן בע"מ נ' ונטורה דודו, ניתן ביום 20.12.06.

חוזה העבודה הנו חוזה מיוחד, מתמשך, בין צדדים אשר לשניהם חובות אחד כלפי השני: "בית-דין זה ובית-המשפט העליון בהלכתו הפסוקה, כמו גם מלומדי משפט בכתביהם, עמדו על ייחודו של חוזה העבודה כחוזה יחס מתמשך, על כך שההתייחסות אל חוזה העבודה היא כאל חוזה לשיתוף פעולה המושתת על יחסי אמון ועל חובת הנאמנות החלה על הצדדים לו. חובת הנאמנות, חובת תום-הלב, וחובת ההגינות הנובעות מחוזה העבודה, מהוות את התשתית ליחסי העבודה הוגנים. העובד והמעביד אינם יריבים הניצבים משני עברי המתרס וחובתם ההדדית היא שלא להמצא בנגוד אינטרסים. יפים לענייננו דבריה של סגנית הנשיא ברק-אוסוסקין, לאחרונה, בפסק-הדין בפרשת ליפשיץ (ע"ע 1303/00 ליפשיץ – מדינת ישראל משרד החינוך, התרבות והספורט): "יחסי עובד ומעביד הם יחסים קרובים ומתמשכים. הם דורשים תום לב ונאמנות מוגברים. תום הלב הוא כזה בו כל צד לא רק דואג לאינטרסים של עצמו, אלא גם נימנע מלפגוע באינטרסים של זולתו...". .

...

הפגיעה במוניטין הנתבעת בשל מעשי התובע יכול ופגעה במוניטין הנתבעת בקרב לקוחותיה, אך לטעמנו מדובר בפגיעה קלה.

כיוון שלא הוכח כי התובע אכן גנב, אנו קובעים כי הנתבעת לא הוכיחה את הקשר הסיבתי בין מעשי התובע שהוכחו לבין הפסקת התקשרות תנובה עמה.

יתר טענות התובע נדחות.

בעיניין קליניק שיווק, שכזכור עסק בניסיון גניבה חד-פעמי של טובין שערכם נמוך יחסית, נקבע כך: "לא יכול להיות ספק בדבר חומרת מעשה של גניבה עובד ממעבידו. יחסי עבודה הם יחסים קרובים בהם קיים משקע עמוק וחיוני של יחסי אמון בין עובד למעסיקו. עבודתו של עובד כרוכה, כימעט תמיד, בטיפול ברכוש של המעסיק וחובת הנאמנות הבסיסית שלו מחייבת לטפל ברכוש זה בזהירות ובהגינות ולא לשלוח בו יד. פגיעה מכוונת של עובד ברכוש מעבידו או גניבת רכוש זה מהוים הפרה יסודית של חוזה העבודה ומצדיקים פיטורים על אתר ושלילת פצויי פיטורים." (עניין קליניק שיווק, בסעיף 10 לפסק הדין).

...

לסיכום, התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה הקטן בלבד, ועל התובע לשלם לנתבעת פיצוי בעד 45 משטחים שמכר ללא רשות הנתבעת, בסך של 225 ₪ (45 משטחים * 5 ₪).

סוף דבר התביעה והתביעה שכנגד נדחות ברובן, כמפורט לעיל.

בהינתן כי התביעה העיקרית נדחתה ברובה, ובשים לב להכבדה היתרה שיצרה והפער בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪, והוצאות משפט בסך של 1,500 ₪.