גניבה מאדם חסר ישע

לטענת התובע, עמר והנתבעים הנוספים התחלקו ביניהם בכספי הגניבה, כאשר עו"ד קושבטסקי, שהיה אמור לוודא את קיומו של ערב להסכם ולכך שהבטוחות לקיומו לא יימחקו בלא פרעון ההלוואה, מעל בחובותיו המקצועיות, בעוצמו את עיניו מפני גזל כספי התובע, אדם חסר ישע שעמד בפניו.

...

אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעים, כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד, לשלם לתובע סך של 287,006 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

בנוסף, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום האגרה כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה.

בנוסף, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 45,000 ₪.

המשיב טען כי הסוכן "הוא זה ששידל אותי, הוא לקח הרבה כספים לעצמו, הוא לקח סמים לעצמו, הוא נתן לי סמים, הוא נתן לי כסף. איפה כל השידול הזה? אתם מנסים לשדל בן אדם נכה, בן אדם חסר ישע" (עמוד 3, שורות 44–45).

המשיב הוסיף וציין בהמשך חקירתו כי לא רצה לעזור לסוכן ולהביא לו אקדח "כי ידענו שהוא סמוי". הוא נישאל האם גנב לסוכן את הכסף והשיב "לא. הוא גנב לתמיר את הכסף". הוצג לו שרצה להביא לתמיר את האקדח והוא גנב את הכסף, תשובתו "עזוב אני שומר על זכות השתיקה, אני לא רוצה לדבר. ואם כבר לא אני גנבתי, אתם גנבתם את הכסף שלי של ביטוח לאומי שהיה לי בבית" (עמוד 3, שורות 25–39).

...

בהמשך מציין הסוכן כי בעבור 20 דקות הוא התקשר אל המשיב ושאל מה העיכוב, והמשיב ענה לו "אני אדבר איתך" ולאחר מספר שניות הוא קיבל הודעת SMS שבה רשום "יש 150 וה-50 הבאים בדרך, תיכף אח שלו יגיע ועולה בריצה... אמרתי לך שהוא לא יאכזב ולא אכזב כמו שהבטחתי". הסוכן מציין כי לאחר כרגע שעה שהמשיב טרם הגיע הוא שלח אליו מסרון נוסף והמשיב ענה לו "טוב מחכה הוא תיכף מגיע רק שוקל גם אותם ויבוא". הסוכן מתאר חלופת מסרונים בינו לבין המשיב, כאשר בסופו של דבר נשמעו דפיקות בדלת והמשיב נכנס והביא לו את התיק, הוא פתח את התיק "והבחנתי שיש בתוכו שתי שקיות שקופות שבתוכן פרחי מריחואנה". המשיב אמר "תביא לי 1,000 ₪ קומיסיון", הוא הוציא מהכיס 1,000 ₪ ומסר אותם למשיב.

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ובחנתי את תיק החקירה, ובהינתן כל האמור לעיל, נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה לצורכי המעצר עד תום ההליכים, בהתאם להלכת זאדה.

סוף דבר בהינתן כל האמור לעיל, נמצא כי קיימות ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים למשיב וכי מתקיימת עילת מעצר בעניינו.

בשנים אלו הורשע המשיב בעבירות של גניבה מרכב ופרוק חלקים מרכב ועבירה של היתנהגות פרועה במקום צבורי, בעבירה של הפרעה לעובד ציבור, בעבירה של פריצה לבניין ובצוע גניבה ובעבירה של הפרעת שוטר במילוי תפקידו.

מעשה זה, של נסיון-שווא להטיל את האשמה על אדם חסר-ישע, אף הוא יכול להעיד על אופיו של המשיב, ולא לטוב.

...

לא מצאנו בעניינו של המשיב כל נקודת זכות ראויה שתפטור אותו מעונש מאסר ממש.

אנו מחליטים לקבל את הערעור ולהחמיר בעונשו של המשיב.

נאמנים לדרכנו שלא למצות את הדין עם נאשם בערעורה של המדינה, ולא בלי היסוסים, אנו מחליטים להטיל על המשיב עונש מאסר של שמונה-עשר חודשים בפועל תחת עונש המאסר של שישה חודשי מאסר שהוטלו עליו בבית-משפט קמא.

עסקינן במסכת היתעללות מזוויעה מאין כמותה, שאותה ביצעו המערערים, בצוותא, במתלונן, אדם חסר ישע, שכל חטאו היה בכך שנקלע בדרכם של המערערים.

בע"פ 4654/99 מדינת ישראל נ' גדבאן (13.2.2000) (להלן: עניין גדבאן), הורשעו 4 צעירים בני 18, תלמידי תיכון, בבצוע עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וכן בעבירת גניבה.

...

מתאימים לענייננו הדברים שנאמרו ב[ע"פ 10715/05](http://www.nevo.co.il/case/5729694) פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק הדין של השופטת א' פרוקצ'יה (4.9.2007), טרם תיקון 113 לחוק: "המסר העונשי הצריך להשתקף בסוג כזה של מעשי עבירה צריך להיות חד-משמעי, ברור ונוקב. מערכת אכיפת החוק והצדק אינה יכולה להשלים עם מעשי פשע של צעירים בחבורה המתבצעים כלפי קרבנות חלשים, תוך ניצול אכזרי של חולשתם וחוסר האונים בהם הם מצויים. על המשפט להוקיע בענישה ראויה מעשי צעירים היורדים לשפל המדרגה האנושי, ולקבוע אמת מידה עונשית שיהא בה כדי למצות את הדין על מעשיהם הנפשעים במלוא החומרה הן בהיבט הגמול, והן בהיבט ההרתעה. כך הוא ביחס לעבריינים עצמם, וכך הוא, לצורך הרתעת הציבור כולו ועבריינים בכוח". בשים לב למעשיהם הנפשעים של המערערים, שממוקמים, כאמור, לאור נסיבותיהם, ברף החמור של עבירות המין, סבורני כי מתחמי הענישה שקבע בית המשפט המחוזי, אינם נותנים ביטוי הולם לעבירות שמתוארות בכתב האישום.

בע"פ 5926/19 אבטרמרים נ' מדינת ישראל (3.3.2021), לא מצא בית המשפט העליון מקום להתערב בעונש שהושת על המערערים 3-1 בגין מעורבותם בפרשה של אונס בחבורה בקבעו, כי העונשים שנגזרו על הנאשמים – בין 14 ל-17 שנות מאסר בפועל, הולמים את חומרת המעשים.

לאחר שעיינתי בהם אני סבור שאין הנדון דומה לראייה, ולא ארחיב.

כך שהגניבות הללו מהוות ניצול מכוער ואכזרי של מצבה הסיעודי של המתלוננת, יחסי האמון, הנגישות שהייתה לנאשמת לכל חפצי המתלוננת מתוקף עבודתה, והתלות של המתלוננת בנאשמת, חוסר יכולתה של המתלוננת להגן על עצמה מפני יושבת ביתה ואף חוסר הישע שלה.

כמו כן, אופי הפריטים שנגנבו הותירו את המתלוננת חסרת כל ומדגישים את הנזק הנגרם לה. במקרה זה, בשונה מבצוע עבירה סטנדרטית של גניבה בידי עובד, הנאשמת הותירה את המתלוננת חסרת כל ואף שללה ממנה יכולות אנושיות בסיסיות כגון היכולת לקרוא ולראות כאשר גנבה ממנה את משקפי הראיה שלה ואת היכולת לשמור על הגיינה בסיסית בגניבת טיטוליה, מברשת שיניים וכלי רחצה נוספים.

...

כאמור לעיל, המעשים הינם חסרי פשר אולם לכך התייחסתי בהכרעת הדין: "לא אחת קורה שהפסיפס הראייתי אינו מושלם. העובדה שקיימים חללים ראייתיים לא מוסברים ותהיות חסרות מענה אינה חוסמת בהכרח את האפשרות להרשיע על פי המארג הראייתי הקיים. זאת, כאשר על אף התהיות הבלתי מוסברות עומדת בעינה המסקנה שהאשמה הוכחה מעבר לכל ספק סביר" (ע"פ 2478/12 סאטי אגבריה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 26 (13.5.2015); ע"פ 4179/09 מדינת ישראל נ' וולקוב, [פורסם בנבו] פסקה 30 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס (18.10.2010)).

"ואחר שאמרנו את אלה, וההבחנה ברורה, לדעתי יש מקום להתחשבות בתקופה ארוכה של מעצר בפיקוח אלקטרוני-כמו גם מעצר בית מלא בכלל-בגדרי הענישה, אך כי כמובן לא במידה זהה למעצר במתקן כליאה, והדגש בעיניי הוא על תקופה ארוכה". אני סבור שיש למקם הנאשמת בחלקו העליון של המתחם בניכוי ימי המעצר ותוך התחשבות בתקופת המעצר הממושכת באיזוק אלקטרוני ובנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה 5 אחרית דבר גזר הדין אינו קל עבורי לפי שעל כפות המאזניים מצויות נסיבות יוצאות דופן וייחודיות.

לאחר ששקלתי כל האמור לעיל אני גוזר על הנאשמת העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים בניכוי תקופת מעצרה מיום 21.2.23 עד 4.5.23.