גניבה בידי מורשה - עורך דין הורשע והעונש הוקל

המדינה ערערה על קולת העונש, וטענה, כי בית משפט השלום לא נתן המשקל הראוי לעברו המשמעתי המכביד של הנאשם וריבוי הרשעותיו המשמעתיות.

· עפ"ג 25122-02-13 אביטל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) – עורך דין הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של גניבה בידי מורשה, לאחר שגנב מלקוחותיו, בעסקת מכר מקרקעין, סך של 360,000 ₪.

קביעת הענישה הספציפית במסגרת המתחמים אמנם, לחובת הנאשם הרשעה אחת קודמת בעבירות מס. בנוסף, לחובתו הרשעות רבות בהליכים משמעתיים, עוד מימי התמחותו, בגינן הוצא מלשכת עורכי הדין, לתקופות שונות.

...

לאור כל האמור, דין נסיבותיו האישיות של המבקש לסגת מפני חומרת מעשיו ומפני האינטרס הציבורי המחייב ענישה מחמירה במקרים כגון דא. (ההדגשה אינה במקור).

סיכום לאחר שבית המשפט עיין בטיעוני התביעה בכתב; שמע את טענות הצדדים על פה; עיין בחוות-הדעת; עיין במוצגים שהוגשו מטעם הצדדים; שמע דברו האחרון של הנאשם – דן את הנאשם לעונשים כדלקמן: 48 חודשים מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו בתיק זה בלבד על פי רישומי שב"ס; 12 חדשים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו של הנאשם ממאסר, והתנאי – שהנאשם לא יעבור עבירה מסוג פשע בניגוד לחוק העונשין תשל"ז – 1977, פרק י"א, סימן ו' – ז'; 8 חדשים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו של הנאשם ממאסר, והתנאי – שהנאשם לא יעבור עבירה מסוג עוון בניגוד לחוק העונשין תשל"ז – 1977, פרק י"א, סימן ו' – ז'; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו של הנאשם ממאסר, והתנאי – שהנאשם לא יעבור עבירה בניגוד לסעיף 20 או סעיף 97 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961; קנס בסך 75,000 ₪ או 300 ימי מאסר תמורתו; פיצוי למתלוננים בסך של 125,000 ₪, בקיזוז הסכומים שהופקדו עד עתה; על התביעה להעביר, בתוך 14 יום מהיום, פרטי נפגעי העבירה ואופן חלוקת הפיצוי ביניהם, למזכירות בית המשפט; הקנס והפיצוי ישולמו, כל אחד, ב- 20 שיעורים שווים ורצופים, החל מיום 15.01.22 ובכל 15 לחודש שלאחר מכן.

כך גם מבחינת שקולי הרתעה, שכן קביעה אחרת עשויה לתמרץ גנבים עתידיים להשקיע את כספי הגניבה בהשקעות אופורטוניסטיות, ואם ירויחו - הרי שסכום הגניבה יישאר זהה, ואם יפסידו, יקבלו הקלה בעונש.

עוד הפנה התובע לע"פ 72/14 מוחסן חוסאם נ' מדינת ישראל [2.4.15] [עניין חוסאם], שם דובר בעורך דין שהורשע על פי הודאתו בשבעה אישומים, כאשר הערכאה הדיונית פירטה מיתחם ענישה לכל אישום.

התובע הפנה לע"פ 72220/04 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' מרדכי כהנים [24.4.06], שבו היתקבל ערעור מדינה שהוגש, והוחמר עונשו של שליח במשרד עורכי דין שגנב 580,000 ₪ ממעבידיו.

"החומרה היתירה הנודעת לנסיבות המנויות בעבירה של גניבה בידי מורשה נובעת מכך שבהתקיימן, נפגעים יחסי אמון מיוחדים שנוצרו בין הגנב לקרבן העבירה. עבירת הגניבה בידי מורשה פוגעת בה בעת בשני ערכים חברתיים רבי-חשיבות: ערך ההגנה על הרכוש, וערך ההגנה על יחסי האמון בין מרשה למורשה. הפגיעה בשני ערכים אלה במשולב היא היוצרת את החומרה המיוחדת שבמעשה העבירה, המצדיקה ענישה מחמירה" (דנ"פ 2334/09 ישראל פרי נ' מדינת ישראל [23.5.11], פסקה 55 לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה).

...

סבורני כי תכליות אלה מתקיימות מכוח הסכם ההשבה שנחתם בין הצדדים בענייננו.

בענייננו, משהגיעו הצדדים להסכם השבה המורה לנאשם לשלם סכום של 200,000 ₪ פיצוי לנפגע העבירה, סבורני כי ניתן להסתפק ברכיב קנס בינוני-נמוך.

סיכום על יסוד כלל השיקולים שמניתי לעיל, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל בן 18 חודשים; מאסר בן 6 חודשים, אך הנאשם לא יישא עונש זה אלא אם בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר יעבור עבירה שבה הורשע; קנס בסך 75,000 ₪ או 120 ימי מאסר תמורתו.

בשל האמור לעיל, הורשע המשיב בעבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק) (באישום הששי) ובעבירה של ניסיון גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) וסעיף 25 לחוק (שתי עבירות) (באישום הרביעי).

על גזר דין זה הוגשו הערעורים הנוכחיים, ערעור המדינה על קולת העונש וערעור המשיב על חומרתו, כשהערעורים היתמקדו ברכיב המאסר בפועל.

על החומרה שבעבירות אלו עמדה כב' השופטת ברק-ארז בע"פ 1082/14 ג'סאר נ' מדינת ישראל (2015), לאמור: "משנה משקל יש לתת לכך שהמערער הוא עורך דין, שנאמנות ויושר אמורים להיות נר לרגליו. ללא שמירה על האמון הבסיסי בין עורך דין ללקוחו לא יוכל לסכון מיקצוע עריכת הדין, וחמור מכך – אנשים לא יוכלו לתת מבטחם בעורכי דין חרף הצורך להזקק לשירותים משפטיים לשם הגנה על זכויותיהם" (שם, בפיסקה 30 לפסק-הדין).

נסיבותיו האישיות של המשיב – שהוא כבן 57 – נפרשו בהרחבה בתסקיר המבחן, כשראוי להזכיר בפרט את העובדה שרישיון עריכת הדין של המשיב נשלל לצמיתות והמשיב נפל מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא, כשאין ספק שעצם המאסר שנגזר עליו מהוה ענישה משמעותית, חמורה ומרתיעה; את מצבו הבריאותי של המשיב, כפי שפורט בתסקיר; את העובדה שהמשיב מצוי בפשיטת רגל; את החרטה הכנה ונטילת האחריות של המשיב; ואת מעשי העזרה לזולת שהמשיב עשה, כעולה מהעדויות שהוצגו בפני בית-המשפט קמא.

...

אין עילה להתערב באיזון שערך בית-המשפט קמא – ששקל את כלל השיקולים הצריכים לעניין – נוכח מיעוט ההתערבות של ערכאת הערעור בגזירת הדין, ומשלא מצאנו סטייה ניכרת המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור.

יוער כי הפסיקה אליה הפנתה המדינה בטיעוניה אין בה כדי לשנות ממסקנתנו זו נוכח נסיבותיה השונות, ועל כן דין ערעורה של המערערת אף הוא להידחות.

כאמור, נסיבות המקרה הנוכחי שונות עד מאד מנסיבות המקרה שם. בנסיבות אלו, דין הערעורים להידחות.

הנאמן מתבסס על גזר הדין שניתן ביום 28.04.2017 (ת.פ 3152/07 מדינת ישראל נ' פרנקל), שבו נכתב כך: "הנאשם, עורך דין במקצועו, הורשע במסגרת הסדר טיעון בארבע עבירות של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. ההסדר כלל הסכמה, לפיה תטען המאשימה לעונש של 4 שנות מאסר, מאסר על תנאי וקנס, ואילו ההגנה תהיה חופשית לטעון כהבנתה...." בהמשך גזר הדין סוקר בית משפט את האמור בתסקיר המבחן: "עוד עולה מן התסקיר... הנאשם ערך הסדר תשלומים עם חלק מן המתלוננים ולשם כך השתמש, בין היתר, בכספי הפנסיה של אישתו. ביתה של המשפחה עוקל, וחובותיו של הנאשם עומדים על כמיליון ₪. בשלב זה עושה הנאשם מאמצים למכירת ביתו, כדי שתמורת המכירה תשמש מקור לכסוי החובות.

אני מקבלת את טענת הנאמן כי מדובר בגירסה מוקשת, ספק רב בעיני אם אותה עת, שעה שהחייב ורעייתו מבקשים מהשופטת להקל בעונש, הם ציינו בפניה כי התחייבותו של החייב למכור את ביתו כדי להשיב את הכספים שגזל מוגבלת רק לחלקו שלו (לשם כך לא נידרשת כל הסכמה, חלקו של החייב ממילא מוקנה לנושים).

...

טענות נוספות ומסקנה טענות הרעייה בעניין זכותה לפדות את זכויות החייב בנכס מוקדמות, ולא בהן התמקד הדיון.

התוצאה היא שבקשת הנאמן לפעול למימוש הנכס כפנוי מתקבלת.

טענתו כי התמורה כולה תועבר לקופת פשיטת הרגל נדחית, מחצית מהכספים שיתקבלו תועבר לקופת פשיטת הרגל ומחציתם לרעייה.

כך למשל: ברע"פ 1096/09 מילשטיין נ' מדינת ישראל (5.3.09) - היתקבל ערעור המדינה על קולת העונש שהוטל על עורך דין שנדון ל-30 חודשי מאסר בפועל, בגין ביצוע שלוש עבירות של גניבה בידי מורשה, העונש שהוטל היה בעיקר עקב מצבו הרפואי.

ברע"פ 6190/08 צברי נ' מדינת ישראל (5.1.09) – נדחתה בקשת רשות ערעור של נאשם, עורך דין, שהורשע בבצוע עבירת גניבה בידי מורשה, בסך 15,000 ₪ ונדון ל-12 חודשי מאסר בפועל לצד עונשים נלווים.

...

הדין הוא כי במקרים כאלה, נסיבותיו האישיות של הנאשם נדחות מפני האינטרס הציבורי המחייב מתן משקל בכורה לשיקול הגמול.

עוד אפנה בעניין זה, לדברים שאמר בית המשפט העליון ברע"פ 1096/09 מילשטיין נ' מדינת ישראל, שם דובר בעו"ד אשר רימה את לקוחותיו, ועל אף מצבו הרפואי, עונשו הוחמר מ-30 חודשי מאסר ל-45 חודשי מאסר והדברים שנאמרו שם יפים גם לענייננו, וכך אמר בית המשפט העליון (הדגשה שלי – ש.ב.): "...מקצוע עריכת הדין מושתת על האמון שנותן הלקוח בבא כוחו, במעשיו של המבקש, יש כדי לערער אמון זה ולהכתים ציבור גדול של עורכי דין, העושים את מלאכתם נאמנה, לאור כל האמור דין נסיבותיו האישיות של המבקש, לסגת מפני חומרת מעשיו, ומפני האינטרס הציבורי, המחייב ענישה מחמירה במקרים כגון דא". בנדוננו, פגע הנאשם באמון לקוחו, שעה שזייף מסמך בשמו, וחמור מכך, הנאשם פגע באמון בית המשפט ורשויות המדינה, בכך שזייף מסמכים, רימה והונה ערכאות משפטיות אלה, והוביל אותם להוציא תחת ידם החלטות/צווים מעוותים.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 14 חודשי מאסר בפועל.