בע"פ 1784/08 ישראל פרי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) עמד בית המשפט העליון על חומרתן של עבירות אלה:
"כאמור, 'העבירה של גניבה בידי מורשה אינה עבירה העומדת בפני עצמה, אלא עבירה המהוה מקרה פרטני של עבירת הגניבה, שבנסיבותיו המיוחדות בחר המחוקק להחמיר עם מבצע העבירה, בשל הפגיעה באמון אשר הצטרפה למעשה הגניבה' (ע"פ 2597/04 רויטמן, [פורסם בנבו] בסעיף 47). מכך אנו למדים, שעבירת הגניבה בידי מורשה היא למעשה גניבה 'בנסיבות מחמירות', 'והנסיבות המחמירות נעוצות בעקרו של דבר בכך שהדבר נושא הגניבה נימסר לחזקת ה-'גנב' על רקע של יחסי אמון בינו לבין הבעלים' (קדמי, בעמ' 707)".
נוכח כל המקובץ לעיל, אני סבור שמידת הפגיעה בערך המוגן הנה ברף הבינוני גבוה.
מדיניות הענישה הנוהגת
מצאתי את הפסיקה שלהלן כרלבנטית לקביעת מיתחם העונש ההולם:
רע"פ 5540/15 גלוריה גאווי נ' מדינת ישראל בית המשפט הרשיע את הנאשמת, במסגרת הסדר טיעון, בבצוע עבירות של גניבה בידי עובד, זיוף מיסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר בנסיבות מחמירות, כאשר עבדה הנאשמת בתור עובדת משק בית וגנבה ממעסיקיה שיקים וקנתה באמצעותם מצרכים ושירותים בסך כולל של כ-100,000 ₪.
...
מתחם הענישה
על כן, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות והשיקולים הרלוונטיים לעניין, אני סבור שמתחם העונש ההולם את המעשה נע בין 9 חודשי מאסר שיכול וירוצה בדרך של עבודות שירות ועד ל-36 חודשי מאסר בפועל.
אולם, במקרה זה, איזון הנסיבות מכאן ומכאן, מוביל למסקנה שיש להשית על הנאשמת עונש מאסר בתחתית המתחם ובאופן שעונש המאסר ירוצה בדרך של עבודות שירות.
למסקנה זו הגעתי בעיקר לנוכח חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות, והעדרם של גורמי סיכון להישנות עבירות דומות.