בית הדין הארצי לעבודה
ע"ע 19676-11-10
ניתנה ביום 16 ביוני 2013
מדינת ישראל - הממונה על התשלום הגימלאות
המערערת
רונית חיות
המשיבה
החלטה
"
ההליכים בבית המשפט למשפחה, בפני הממונה ובבית הדין האיזורי
המנוח אבנר יוסט ז"ל עבד שנים ארוכות במשטרת ישראל.
במסגרת הפעלת סמכותו לפי סעיף 50 לחוק הגמלאות, בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת, מדוע לא יילקחו בחשבון שיקוליו של הממונה, גם שיקולים של צדק, ממין השיקולים להם נדרש הממונה בהארכת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 48 (א) לחוק;
בתוך כך, ובמסגרת הפרשנות החוקתית של הוראת סעיף 50 והשלכותיה, נידרשת בחינת טענות בדבר פגיעה בזכות הקניין של עובד המדינה המנוח ושל שאיריו, וטענות בדבר פגיעה בזכות השויון והכבוד של שאירי עובד המדינה המנוח אל מול זכויותיו של עובד מדינה גמלאי.
...
עיקר טענותיה היו כי לא נמצא טעם בהגשת תביעה לממונה, קודם שהוכר מעמדה כידועה בציבור של המנוח בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה; וכי אילו הגישה תביעה לממונה קודם לכן, הייתה תביעתה נדחית על הסף, בהיעדר מעמד חוקי.
המדינה טענה כי דין הערעור להדחות על הסף, שכן על פי הוראת סעיף 50 לחוק הגימלאות, ה"אירוע המזכה" לצורך תביעה לקצבת שאיר הוא יום פטירתו של המנוח; וכי הממונה פעל לפי הוראות החוק.
]
הערעור
טיעוני הצדדים
המדינה ערערה על הוראת בית הדין האזורי להחזרת הנושא לבחינתו של הממונה, בטענה כי נערך למשיבה שימוע ולאחריו הגיע הממונה למסקנה, כי לא התקיימה כל נסיבה המצדיקה הארכת מועד תקופת ההתיישנות.
"
בהתייחס להחלטתי זו, טענה המדינה כי "נערכה בחינה מעמיקה של העניין. לאחר שהממונה בחן את הדברים לפני ולפנים, הגיע הוא לכלל מסקנה כי בהשוואה להוראות חוק מקבילות או דומות בחוקים אחרים, הוראת סעיף 50 לחוק הגמלאות הינה סבירה ומאזנת באופן ראוי בין האינטרס של הפרט לבין תכלית דיני ההתיישנות בכלל, ובתחום הגמלאות בפרט"; וכי "שיקול הדעת המסור לממונה על פי הוראות סעיף 50 ואמות המידה לפיהם מפעיל הממונה את סמכותו, הינם סבירים ומאוזנים". עוד טענה המדינה כי אמות המידה בשיקול דעת הממונה להארכת תקופת ההתיישנות אינן רשימה סגורה ואולם שיקול הדעת הינו "מוגבל ומצומצם אך ורק למקרים שבהם לתובע לא הייתה שליטה על הנסיבות שהביאו לאיחור בהגשת התביעה". אשר על כן טענה המדינה, כי אין מקום לעריכת תיקון בסעיף 50 לחוק באופן שיתווסף לו "סעיף סל".
אשר ליידוע העזבון על הוראות החוק והאפשרות להגיש תביעה לממונה לפי החוק ומכוחו, טענה המדינה כי אין בידי הממונה על הגמלאות מסד נתונים המאפשר לו ליידע עיזבונות הזכאים לגמלה, באופן כולל, סדור ושוויוני.
שכן, "לעתים עצם הידיעה על שאריו של המנוח מגיעה לידי הממונה רק בעקבות הגשתה של תביעה לקצבת שארים". על כן, "הטלת 'חובת יידוע' של שארים על זכותם להגיש תביעה לקצבת שארים היא הטלה של נטל בלתי סביר, שהממונה לא יוכל לעמוד בו".
המשיבה בתגובתה טענה, כי לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולאור היותו של חוק הגמלאות חוק בעל תכלית סוציאלית בעיקרה, ונוכח ההשלכה החמורה העשויה לנבוע מפרשנותה הדווקנית של הוראת סעיף 50 לחוק, שהיא שלילה מוחלטת של עצם הזכאות לגמלת השארים מחליפת ההכנסה לבן הזוג שנותר – "יש לגבש אמות מידה מרחיבות ומקלות מ'אמות מידה' קשיחות כפי שהוצגו על ידי הממונה במהלך הדיון – אמות מידה אשר במקרים מסויימים כמו במקרה דנן יופעל שיקול הדעת באופן ראוי, נכון וצודק". על כן, טענה המשיבה, יש לדחות את ערעור המדינה, להורות על הארכת תקופת ההתיישנות ועל זכאותה כידועה בציבור של המנוח "לקבלת גמלת שארים החל ממועד פטירתו (לחלופין ולכל הפחות החל ממועד הגשת תביעתה)".
החלטה בדבר הרחבת המותב
נוכח טיעוני הצדדים, בנסיבות המקרה הנדון, ולאור פסיקה קודמת של בית הדין הארצי בנוגע ליישום הוראת סעיף 50 לחוק הגימלאות, הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה הנדון מעורר שאלות משפטיות של פרשנות חוקתית, אשר טרם נדונו עד כה. זאת, בהתייחס לשיקולי הממונה, בבואו לקבוע שלילה מוחלטת של הזכאות לקצבת שארים, מחמת הוראת ההתיישנות בסעיף 50 לחוק.
