גמלת ניידות: ערעור על החלטת ביטוח לאומי

זהו ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים בעיניין ניידות, שקבעה בהחלטתה מיום 23.6.20 כי הממצאים בעיניינו של המערער אינם ניתנים ליישום במסגרת סעיפי הליקוי של רשימת הליקויים בהסכם הניידות.

המערער הגיש תביעה לגימלת ניידות בגין הגבלה בתנועות הרגליים, צליעה, ליקויים בשיווי משקל, הפרעה מתמדת ביציבות וקישיון בכפות הרגליים.

עוד נטען בהקשר זה כי המערער לא היתנגד להחלפת הרכב הועדה וממילא אין בשינוי ההרכב פגם היורד לשורשו של עניין, שכן החזרת עניינו של המערער לועדה נגעה לנושא הקישיון בקרסוליים כך שלא נדרשה מומחיות בכלי דם. דיון והכרעה בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לידון בשאלות משפטיות בלבד.

עם זאת, אחת החובות המוטלות על הועדה לעררים, שהנה גוף מעין-שפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

...

לטענת המערער, העובדה כי פסק הדין המחזיר אינו מציין את חובתה של הוועדה להתייחס לסעיף י' האמור אינה מייתרת את חובתה של הוועדה לערוך התאמה כאמור, וכי אין לראות את המערער כמי שוויתר על דיון בסעיף י' נוכח כל האמור בדיון שהתקיים בתיק הקודם.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים, מצאתי כי דין הערעור להידחות, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

סיכום על יסוד האמור לעיל, לא נפל פגם בהחלטת הוועדה המצדיק את קבלת הערעור, והערעור נדחה.

27.3 סך של 7,500 ₪ מאת הנתבעת 1, בגין הגשת העירעור על החלטת המוסד לביטוח לאומי שלא להכיר בתאונה כתאונת עבודה.

על פי מסמכים שנתקבלו מאת המוסד לביטוח לאומי, בגין תביעות שהגישה התובעת בעבור המנוח, קיבל המנוח סך מיצטבר של 240,984 ₪ בגין גמלת ניידות וכן סך מיצטבר של 401,447 ₪ בגין גמלת נכות ושירותים מיוחדים.

...

בהתאם לכל האמור לעיל, הבקשה לתיקון כתב התביעה מתקבלת.

לעניין זה אציין כי איני בטוח כי הדרישה בכתב התביעה המקורי לחייב את הנתבעות בתשלום בגין "תביעת הפלת"ד" אינה כוללת בתוכה את הדרישה לחייב גם בגין התשלום התכוף ו/או ענף הניידות שהינו על פניו חלק מתביעת פלת"ד. כך או כך, בשים לב לכל האמור לעיל וכן לשלב בו מצוי ההליך, ליעילות הדיונית השואפת לסיים את כל המחלוקות שבין הצדדים בהליך אחד, אני מתיר לתובעת לתקן את כתב התביעה.

סוף דבר הבקשה מתקבלת.

ההליך ביום 7/10/14 הגיש המערער בקשה שכותרתה "בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בתיק ביטוח לאומי". במסגרת הבקשה נטען כי ביום 8/10/13 ניתנה החלטה לפיה המערער אינו זכאי לקיצבת ניידות החל מיום 1/5/13 וכי על פי החלטה זו ניתן להשיג עליה בבית הדין בתוך 12 חודשים.

תקנה 1 לתקנות קובעת כי: " 'החלטה' - כל אחת מאלה: החלטה של ועדה רפואית לעררים כאמור בסעיף 123 לחוק, החלטה של ועדה רפואית לעררים או של ועדה לעררים כאמור בסעיף 213 לחוק, או קביעת דרגת נכות כאמור בסעיף 10 לחוק". תקנה 2 לתקנות קובעת כי: " ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האיזורי לעבודה תוך שישים ימים מהיום שבו נימסרה ההחלטה למערער...". הלכה פסוקה היא כי בית הדין נעדר סמכות להארכת מועד שנקבע בחוק או בתקנות להגשת תובענה (דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"א 132).

...

השאלה העומדת לדיון בשלב זה היא: האם יש לדחות את הערעור מחמת התיישנות בהגשתו.

הוסכם על הצדדים כי התיק יועבר למותב מוסמך למתן החלטה בשאלה זו. טענות הצדדים לטענת המשיב דין הערעור להידחות מחמת התיישנות שכן הערעור הוגש כשנה ושלושה חודשים לאחר משלוח ההחלטה למערער; ההחלטה נשלחה לכתובת המערער וחזקה כי הגיעה ליעדה בתוך ימים ספורים; יש לבטל את ההחלטה מיום 19/11/14 שכן תגובת המשיב הוגשה עוד ביום 13/11/14; בית הדין נעדר סמכות להאריך מועדים להגשת ערעור; העובדה כי נשלח מכתב נוסף ביום 8/10/13 אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות, שכן מדובר בהודעת המשיב בנוגע להטבות בניידות ולאפשרות להגיש תביעה על החלטת פקיד תביעות, הליך שונה מערעור על החלטת ועדה; לגופו של עניין לא קיימת טעות משפטית בהחלטת הוועדה.

איני מקבלת את טענת המשיב כי מדובר בהחלטת ביניים שניתן לשנותה גם בשלב מאוחר בהליך.

סוף דבר – טענת ההתיישנות נדחית ויש לברר את הערעור לגופו של עניין.

לנוכח המסקנה אליה הגעתי ומשלא התקיים דיון בהתייחס להחלטת הוועדה גופא במסגרת ישיבת הערכה מוקדמת, יגישו הצדדים השלמת טענות כדלקמן: המערער יגיש השלמת טיעון עד יום 21/2/16.

ערעור לפי סעיף 10 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, על החלטת ועדה רפואית לעררים לעניין גמלת ניידות, מיום 24.9.15, הפועלת מכח ההסכם בדבר גמלת ניידות שנחתם בין ממשלת ישראל לבין המשיב (להלן ובהתאמה – החוק; הועדה; הסכם הניידות).

הועדה ערכה בדיקה נוירולוגית ורשמה את ממצאיה (סעיף ד' לפרוטוקול): "החזרים גידיים לא הופקו (קיים עוות מתמיד של קבוצות שרירי גפיים תחתונות עם רעד פונקציונלי בשוק שמאל). אין סימנים פירמידאליים או אקסטרה פירמידאליים. אין שיתוקים. ירידה קלה בתחושה בכפות הרגליים. היפוקוטוזיס סימטרית בכפות הרגליים." הועדה סיכמה את הדיון (סעיף ו'1 לפרוטוקול): "חולת סכרת אשר עברה דימום סובדורלי שעבר נקוז לפני שנה. בבדיקה הנוירולוגית של היום אין ממצאים פתולוגיים. החולה לפי דבריה ריתוקה לכסא מאז הנקוז, הממצאים אינן ניתנים ליישום עפ"י החלטת הועדה." הלכה פסוקה היא, כי הועדה הרפואית, והיא בלבד, מוסמכת לקבוע את שיעור המוגבלות בניידות, בהתאם לרשימת הליקויים בהסכם הניידות, ואין בית הדין לעבודה מיתערב בשקול דעתה בעיניין זה (עב"ל (ארצי) 10045/95 הרמן - המוסד לביטוח לאומי, 29.7.03).

...

לטענת המשיב, דין הערעור להידחות מחמת התיישנות לאור המועד בו הוגש.

על כן דין הערעור להידחות בשל התיישנות.

כפי שיתואר להלן, גם בהתעלם מטענת ההתיישנות, דין הערעור להידחות לגופו.

סוף דבר - דין הערעור להידחות, בין בשל התיישנות ובין לגופו של ערעור.

זהו ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 28.4.19 (להלן: הועדה) אשר קבעה כי הממצאים בעיניינה של המערערת אינם ניתנים ליישום במסגרת סעיפי הליקוי של רשימת הליקויים שבתוספת א' להסכם בדבר גמלת ניידות.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 10 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) קובע כי החלטת הועדה לעררים בעיניין ניידות ניתנת לערעור בשאלה משפטית בלבד לפני בית הדין האיזורי לעבודה.

באשר לסמכות לקביעת נכות מותאמת נקבע כי ככלל, אין מקום לקבוע לעניין גמלת ניידות אחוז נכות מותאם ועל הועדה לקבוע נכות בהתאם לרשימה שבהסכם הניידות, ואם מצבו של הנכה אינו מתאים לליקוי ברשימה, לא ניתן לקבוע נכות חלקית מותאמת (דב"ע ל"ז/01-576 ליפשיץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט' 169; דב"ע מה/ 01-383 בהירי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ז, 361; בג"ץ 363/84 המוסד לביטוח לאומי - בית הדין הארצי ונאוית חריף, פ"ד לט(1), 724).

...

בפסק הדין שניתן ביום 14.06.16 בבית דין זה על ידי כב' השופטת הנשיאה ורד שפר (בדימוס), הערעור נדחה תוך קביעה כי לבית הדין לא קיימת סמכות ליישם בעניינה של המערערת (על דרך ההתאמה), פריט ליקוי העוסק ב"מצב אחרי החלפת שני מפרקים", וזאת כאשר המבוטח לא עבר ניתוח להחלפת מפרקים.

המערערת הפנתה בטיעוניה לפסק הדין שניתן בב"ל (נצ') 62517-06-15 יריב שאולי - המוסד לביטוח לאומי, מיום 26.11.15, אלא שגם באותו עניין נדחתה טענת המערער כי היה על הוועדה ליישם את פריט הליקוי בהתאם למבחן התוצאה ולא לפי ההגדרה הרפואית שמופיעה בפריט הליקוי, ושם נאמר כי "מטעם זה לא ניתן להיעתר לערעור, שבבסיסו מונחת הטענה כי יש לחייב את הוועדה לקבוע סעיף ליקוי שהינו מתאים למצבו של המערער. האמור לעיל, וכפי שכבר צוין, נוגד את מסקנותיה הרפואיות של הוועדה, ואין המדובר וכפי שצוין במקרים קודמים ב"תיאום", כי אם ביצירת פריט חדש, שאינו מצוי ברשימה" (סעיף 15 לפסק הדין).

סיכום על בסיס כל האמור לעיל, ובכל ההבנה למצוקותיה ומגבלותיה של המערערת, עליהם אין חולק, אין בידי ברירה אלא לדחות את הערעור שבפני.