המבקש טען בתשובה, בעקרי הדברים, כי הוא ובת זוגו ביקשו להכניס את ילדתם למעון של הרווחה אך אין באפשרותם לשאת בעלות של 1,000 ₪ לחודש; על פי הילכת לשצ'נקו יש לבחון את הכנסותיו של היחיד ולא הכנסות משוערות מכיוון שרעייתו של המבקש אינה עובדת; רעייתו של המבקש סובלת מבעיות רפואיות שהיא אינה מעוניינת בחשיפתן; המבקש אינו מסוגל לשמור על הילדה בשל מצבו הרפואי ורעייתו היא זו שמטפלת בה; המוסד לביטוח לאומי, במסגרת קצבת הנכות של המבקש, משלם עבור רעייתו סך של 2,800 ₪ מידי חודש כקצבת תלויים מכיוון שאינה עובדת; ככל שהרעייה הייתה עובדת הכנסת התא המשפחתי הייתה נמוכה במאות שקלים בשים לב לשכר שהיה משולם לה וההוצאות הכרוכות בהגעה למקום העבודה.
...
המבקש טען שרעייתו אינה כשירה לצאת לעבודה בשל בעיות רפואיות שהיא אינה מעוניינת בחשיפתן, עליה להשגיח על ילדתם הקטינה נוכח מצבו הרפואי, וככל שתשתלב במעגל התעסוקה הדבר יגרום לגריעה מההכנסה של התא המשפחתי, אך סבורני שטענות אלה לא נתמכו באסמכתאות לא מצאתי לנכון לייחס להן משקל של ממש.
עם זאת, וגם אם אניח שרעייתו של המבקש אינה פועלת למיצוי כושר השתכרותה, סבורני שאין מקום לזקוף זאת לכף חובתו של המבקש ולחייבו בתשלום עיתי מכיוון שפירעונו של זה ייעשה מכספי הגמלה ותוצאה זו אינה מתיישבת, לטעמי, עם קביעתו של סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי, עם ההלכה שנקבעה בעניין לשצ'נקו, ובשים לב לכך שדרגת אי הכושר התפקודי של המבקש הועמדה על 100% על ידי המוסד לביטוח לאומי.
התוצאה
מהמקובץ לעיל, הערעור מתקבל במובן זה שהחיוב החודשי שהוטל על היחיד במסגרת הצו לפתיחת הליכים מבוטל, וזאת החל ממועד מתן הצו לפתיחת הליכים.
לא מצאתי לנכון להיעתר לעתירתו של המבקש לגבי מתן הפטר לאלתר וסבורני שעל הערכאה הדיונית להידרש לעניין זה ככל שתמצא לנכון לפי הנתונים שלפניה.
