גמירות דעת בחתימה על חוזים

בנוסף ובבחינת למעלה מהדרוש ורק על מנת להמחיש עד כמה נסיבות העניין שלפני אינן מצדיקות קביעה לפיה טיוטת ההסכם משקפת הסכם מחייב, אפנה לפסק הדין אליו הפנה ב"כ התובעים (סעיף 48 לסיכומים) - ת"א 8967-07-18 גרוס נ' גוטליב ואח' (28.7.19) שם אכן קבע בית המשפט כי הוכח כי הייתה גמירות דעת ומסוימות ובהתאם נקבע כי נכרת בין הצדדים הסכם מכר דירה על אף שהצדדים לא חתמו בפועל על ההסכם.

...

לפיכך אני מורה על דחיית תביעת התובעים במלואה והתובעים ישאו בהוצאות הנתבעים בסך של 15,000 ₪ שישולמו מכספי הפיקדון שהפקידו התובעים בהתאם להחלטתי מיום 29.11.20.

כמו כן אני מורה על מחיקת כל הערה שנרשמה לטובת התובעים על הדירה בהתאם להחלטתי לעיל, וככל שנדרש לכך צו ספציפי, ב"כ הנתבעים יגיש בקשה מתאימה.

אציין כי בקביעת סכום ההוצאות נתתי משקל להיקף ההשקעה שנדרשה מצד הנתבעים ובא כחם לצורך ניהול ההליך וכן להפרת החלטתי על ידי התובעים בענין העברת שיחות המתווך ומאידך מצאתי מקום למתן את סכום ההוצאות נוכח הפגם המסוים שמצאתי בהתנהלות ה"ה לוריא כפי שפורט בסעיף 153 לעיל.

בית המשפט דחה טענת "לא נעשה דבר" באומרו: "בעניינינו לא נימנע מן האשה לקרוא את שטרי המשכנתה. האשה היא בוגרת בית-ספר תיכון בישראל, ואף העידה על עצמה כי היא מודעת למשמעות חתימה על מיסמך משפטי. הסברה לכך שלא קראה את המסמך שאותו הגיש לה בעלה לחתימה, שדי היה בהעפת-עין כדי לעמוד על תוכנו, מלמד על אחד מישניים: כי חתמה מתוך אמון בבעלה ונכונות לחתום על כל מיסמך לפי שיקול-דעתו, או שנהגה ברשלנות. שתי האפשרויות שוללות טענת אפסות". החתימה על ההסכם מספיקה איפוא מבחינה אובייקטיבית חיצונית כדי להעיד על גמירת דעתה של התובעת.

...

בנסיבות אלה אני קובעת שהפעלת ברירת הביטול לפי כל אחת מהאפשרויות (שלוש וחצי שנים לאחר שהתגלתה הטעות בדיון; שנתיים וחצי לאחר שפעלה עם אחיה לקבלת יעוץ; או חצי שנה לאחר הפירוד ונפסקה המצוקה הנטענת) לא נעשתה תוך זמן סביר.

לאחר שבחנתי היטב את כל טענות התובעת, עיינתי בחומר הראיות והתרשמתי באופן ישיר מהעדים השתכנעתי שלא נפל פגם ברצונה של התובעת בכריתת ההסכם אלא בחרטה שנולדה לאחר מכן אשר לכל היותר עולה כדי טעות בכדאיות העסקה ואינה מקימה עילה לביטול פסק הדין.

סיכומו של דבר הוא שלא עלה בידי התובעת להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי שנפל פגם ברצונה או בקיומה של הסכמה אחרת זולת זו שבאה לידי ביטוי בהסכם.

למעשה ההכרעה בעיניין זה מתייתרת, שכן גם אם הייתי מגיע למסקנה כי לאור הריכוך בדרישת המסוימות ניתן להתגבר על החוסר באותם פרטים באמצעות השלמתם, אזי בהנתן שהגעתי לכלל מסקנה כי לא היתקיים יסוד גמירות הדעת לחתימה על הסכם מכר ובהנתן שיסוד גמירות הדעת ויסוד המסוימות הם יסודות מצטברים לקיום חוזה, ממילא לא ניתן להגיע למסקנה שהוכח לפניי קיומו של חוזה מכר.

...

לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי כי אומד דעת הצדדים בעת חתימת כתב ההסכמות לא היה לחתום על מסמך מכר, אלא לחתום על הסכם שכירות ולהעניק לתובעים זכות סירוב ראשונה לרכישת הנכס, כאשר שני הצדדים היו רשאים לחזור בהם מאותן הסכמות תמורת פיצוי מוסכם של 130 אש"ח. לפיכך, משהחליטו לבסוף הנתבעים כי אינם מעוניינים למכור את הבית והסכימו להעביר לתובעים את הפיצוי המוסכם – נדחית טענת התובעים כי הנתבעים הפרו את כתב ההסכמות.

סוף דבר במכלול האמור לעיל, נדחית התביעה.

עד ליום 16.4.23 ישלמו הנתבעים סכום זה לתובעים במישרין, או באמצעות מתן הוראה למתווכת להעביר לתובעים את השיק שהופקד לטובתם ולוודא את פרעונו.

דיון נוסף היתקיים לפני ביום 13.2.23 להשלמת טיעונים בעל פה. תמצית טענות הצדדים: לטענת התובעת היא הוחתמה על ידי הנתבע ועו"ד א' בעורמה ובתרמית על הסכם המעניק לנתבע את כל הזכויות בנכס (פרט לזכויות שהוענקו לבן י' במתנה) בעוד שסברה שהיא חותמת על הסכם שמעניק לנתבע במתנה אך את הזכויות בדירה בה הוא גר. לטענתה דין ההסכם להתבטל משנחתם בהיעדר כוונה וגמירת דעת, ותוך הטעה העולה כדי תרמית, ובגין עושק.

...

לטענת הנתבע יש לדחות את התביעה בהעדר עילה משפטית או עובדתית לביטול ההסכם המבטא את רצון התובעים להעניק לו את זכויותיהם בנכס לאחר שיקול דעת ומחשבה, תוך הבנה מלאה של הוראות ההסכם, ומבלי שנפל כל פגם ברצונם.

עו"ד א' שערך את ההסכם העיד מפורשות שהתובעים ידעו בדיוק מה היקף המתנה שהם מעניקים לנתבע ובזמן אמת הוא השתכנע שהם עושים כן מתוך רצון חופשי וללא לחץ וכפייה, ובית המשפט מצא את עדותו מהימנה.

סוף דבר הוא שלא עלה בידי התובעת להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי שנפל פגם ברצונה או בקיומה של הסכמה אחרת זולת זו שבאה לידי ביטוי בהסכם.

אשר על כן התביעה נדחית.

לא הוכח שהסכם המתנה נחתם בהיעדר גמירות דעת האיש טען בסיכומיו (סעיף 31) כי מלכתחילה לא הייתה לו גמירות דעת לחתום על הסכם המתנה.

...

אני סבורה כי לא הוכחה התנהגות מחפירה של האישה במועד מסירת הודעת ביטול הסכם המתנה ביום 13.5.2013 המצדיקה את חזרתו של האיש מהמתנה.

בהתחשב בפירוט ובעובדה כי באותו מועד הוגשה בקשה לרישום הערת אזהרה על סמך יפוי הכוח הבלתי חוזר, אני סבורה שיפוי הכוח הבלתי חוזר מעיד על התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין, והוא מהווה מסמך בכתב לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין (ע"א 380-88 טוקאן נ' אלנששיבי מה(5) 410, 424 (1991), ע"א 309-87  יחיא  נ' אגבריה פסקה 5 (31.12.1987)).

אני סבורה כי בנסיבות בהן בניו של האיש ידעו על כוונותיו של אביהם לחזור מהסכם המתנה כדי להעביר את הזכויות אליהם, ומאחר שלכל המאוחר שנתיים לאחר הודעת הביטול פעלו לשלם את המסים הנדרשים, מבלי שווידאו שהסכם המתנה אינו בתוקף ועל אף שהם מלווים בעו"ד מטעמו של האיש החתום על המסמכים השונים, יש בהן כדי להצביע על חוסר תום לב מצדם.

לאור האמור אני סבורה כי הסכם המתנה לטובת האישה גובר על העסקה השניה לטובת בניו של האיש, זאת על אף שנרשמה הערת אזהרה לטובת בניו של האיש קודם לרישום הערת אזהרה לטובת האישה.

סיכום: בהסתמך על כל האמור, היות ולא הוכחה "התנהגות מחפירה" המצדיקה ביטול הסכם המתנה; היות ונקבע כי הסכם המתנה נחתם תוך גמירות דעת של האיש ונדחתה טענתו לעושק וכפיה שהובילו לחתימת ההסכם; מאחר וקבעתי שאין באי תשלום המיסים על ידי האישה או ברישום זכויותיה כדי להצדיק ביטול הסכם המתנה; מאחר וההודעה על הביטול לא נמסרה לאישה ומאחר והתצהיר מיום 3.1.2010 אינו מהווה "עסקה" ועל כן לא מדובר בעסקה נוגדות; מאחר וקבעתי כי על פי ההלכות הנוהגות, הסכם המתנה גובר על יפוי הכח המאוחר להסכם המתנה ולאחר שבחנתי את הסוגיה כולה לאור דיני המתנה ודיני החוזים ושקלתי את המשמעות של אופן ההתנהלות בהיבט של קביעת תום ליבו של האיש, אני מורה כדלקמן: תביעתו של האיש לביטול המתנה (תלה"מ 65400-05-20) - נדחית.

לאחר ששקלתי את האופן בו נוהלו ההליכים, את היקף העבודה שהושקע בהליכים ואת תרומתו של כל צד לאופן בו נוהל ההליך אני מורה על חיובו של האיש בהוצאות האישה בסך 15,000 ש"ח. מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים, תיקוני הגהה ועריכה.