גירושין וכתובה: השפעת דין מרומה

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 478379/9 בבית הדין הרבני האיזורי חיפה לפני כבוד הדיינים: הרב **** אדרי – אב"ד, הרב בן ציון הכהן רבין, הרב אלעד עלי התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד מיכאל קורן) הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד שבתאי ניר) הנידון: כתובה, מזונות דחיית בקשה לביטול הסכם גירושין פסק דין

לגבי תביעה על חוב ישן פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן ס"א סעיף ט'): הרוצה לפסול שטר מפני שלא הוציאו בחיי אביו, ועוד שבא (המלוה) לתכלית העוני ולא הוציאו, אין השטר נפסל בכך, אמנם, יש לדיין לחקור ולדרוש להוציא הדין לאמיתו, ואם יראה לו באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר, יכתוב ויחתום שאין לשום דיין ישראל להישתדל בדין זה, ויתן ביד הנתבע (וע"ל סי' ט"ו ס"ג).

עוד יש לציין שהאשה עצמה בבקשה ששלחה לבית הדין לאחר הדיון שנערך בבית הדין ציינה שהבעל לא מעוניין בגירושין ואף ניסה להשפיע עליה לבטל את התביעה ושלח לשם כך את המעסיק שלו ואת חבריו.

...

אבל הדברים לא הוכחו, ועוד, שכבר נכתב לעיל שבתסקיר הרווחה צויין שהיתה אלימות הדדית, ואם כן מדי ספק לא יצאנו האם בתביעה לגירושין הפסידה האישה כתובתה או לא, ובודאי שיש לצרף זאת לכל האמור לעיל.

מסקנות התביעה לביטול ההסכם נדחית.

תביעת האישה לחיוב האיש בכתובה נדחית.

" ובאמת, מדוע יהיה שונה דין כתובה של ארוסה שאינה גובה ממשועבדים מכל שטר שגובה ממשועבדים? ותירץ הגרנ"ט שם על פי יסודו האמור לעיל, ששונה שטר כתובה מכל שטרות דעלמא, ששטר כתובה זמן חיובו מתחיל מזמן הגביה שהוא שעת הגירושין או האלמנות, מה שאין כן כל שאר השיטריות זמן חיובם חל מיד בשעת חתימת השטר, ואם כן על כתובות של נשים נשואות חלה התקנה של שמעון בן שטח שהנכסים משתעבדים אף קודם זמן הגבייה, מה שאין כן כתובת ארוסה שעליה לא הייתה תקנת שמעון בן שטח, אינה גובה אלא מן בני חורין.

פסקי דין בעיניין היתחמקות בעל דין מבירור האמת ועיין עוד בספר אורות המשפט (חלק ג, מעמוד רנה והלאה), שם הבאנו ראיות ומקורות רבים באשר לדין מרומה, אף בעינייני אישות, והעולה מכל האמור שם כי היתחמקות מחשיפת האמת, מחשידה כרמאות והסתרת האמת.

ועוד ציינו מפסק דינו של הגרז"נ גולדברג שליט"א, חבר בית הדין הגדול, שכתב בתיק אחר: "אמנם האזנת סתר אסורה על פי החוק, אך בהסכמה ניתן להשמיע זאת, ואם המבקשת מסרבת לכך, זה גופא יכול לשמש הוכחה נגדה [...]" כאמור, בנדון דנן, היתנהלות התובעת באשר לאי חשיפת הראיות או לבירור כאמור חרף החשדות שעלו, משפיעה לעניין הפטור מחיוב הכתובה, כפי כל המבואר לעיל בהרחבה.

...

וראו אף מאמרו של הגאון הרב חיים שלמה שאנן (שורת הדין עמוד נג והלאה), שם סיכם דבריו כך: "לסיכום פרק זה, מכיוון שהבעל הביא עדים וצילומי וידאו היכולים להעיד לדבריו שהאישה זינתה, והאישה סירבה לשמוע עדותם ואף איימה עליהם, דבר שמנע את בירור האמת, הרי זה כאילו טענת הבעל הוכחה, ובכל מקרה האישה נאסרה עד לבירור הדבר, והאיסור בא מחמתה, ועל כן היא חייבת בגט." ועוד: בידי מצוי פסק דין מבית הדין הגדול (לא פורסם, פס"ד מתאריך י"ג במרחשוון תשס"ח, במותב הדיינים הגר"א שרמן, הגר"ח איזירר והגר"א שיינפלד שליט"א, בעניין חיוב אישה בגט והפסד כתובתה), שם מובא כך: "[...] לכן בהחלט יש להתייחס לבעל כמי שמנע הבאת עדים לבירור", והביאו את הדברים המובאים בשו"ת אמרי יושר הנ"ל, וכן ציינו למאמרו הנ"ל של הגרח"ש שאנן ולעוד מקורות.

מסקנה לאור כל האמור, בית הדין מתרשם כי התובעת יזמה את הגירושין, אף שלא פתחה את התיק בבית הדין, היא פתחה תביעה קודמת בבית המשפט ואף בית הדין מתרשם כי היא הודתה שהגירושין באו ממנה.

זאת אף על סמך ההסמכה שקבלנו מאת הצדדים לפסוק בכתובה על פי שיקול דעת בית הדין, ושיקול דעת רחב בכל נסיבות התיק אכן מוביל למסקנה זו. הערה לסיום לסיום נוסיף: בהחלטת בית הדין מיום י"ז טבת תשע"ו (29.12.15) נאמר: "בשלב זה מציעה ב"כ הנתבע כי האישה תמשוך את תביעתה, ללא תביעת הוצאות.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1023982/1 בבית הדין הרבני האיזורי תל אביב יפו לפני כבוד הדיינים: הרב מאיר פרימן – אב"ד, הרב מאיר קאהן, הרב יצחק רפפורט התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד רשל ארבל מיה) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד פרץ שמעון) הנידון: גירושין וכתובה פסק דין

כידוע דברים שבלב אינם דברים, ואין בהם כדי להשפיע או לחייב.

שהרי אף שבעניין דין מרומה ציין השולחן ערוך בסימן ט"ו את הדרישה לדיין מומחה, ונראה שהרמ"א שם לא חלק על קביעתו, מכל מקום הרמ"א בסימן ע"ה לא העמיד דרישה לדיין מומחה.

...

ומצאנו בפסקי הדין הרבניים שאכן פסקו על פי אומדנא דמוכח, ראה באוסף פסקי דין חלקים א-ב בפס"ד של בית הדין הרבני הגדול בהרכב הגרי"א הרצוג, הגרב"צ עוזיאל והגרא"מ וליקובסקי ז"ל, המובא באוסף ורהפטיג עמוד קס"ב. ובפסקי דין רבניים כרך ג' עמוד 191 כתבו הגר"י קלופט, הגר"ע הדאיה והגר"י עטייה ז"ל שדעת הפוסקים נוטה שניתן אף להוציא ממון על פי אומדנא דמוכח.

גם מהמשך תשובתו של השבות יעקב נראה שכתב כך רק כבדרך אגב והוא לאו דווקא, שהוסיף שם וכתב: "ואדרבא נ"ל דעכשיו יותר יש לדון ע"פ האומד והיושר דהרי הסכמת האחרונים דהאידנא לית דידע למידן דין תורה אפילו בימי אמוראים מצינו כן בירושלמי מכ"ש האידנא, אם הראשונים כפתחו של אולם וכו' רק שצריך כל דיין להיות מתון בדין בכל מאמץ כחו לדין דין אמת, ואם רואה שהדין מרומה יכול לדון ע"פ האומד לראות לפשר הדבר או להפך השבועה על המשלח וי"ל ג"כ לא מרע לנפשו ובודאי הציר הלז אומר אמת וע"פ אומד הלז תוכל לדין, רק שיהא כוונתו לשם שמים להוציא הדין לאמיתו ולהציל עושק מיד עושקו ע"ז נאמר ויראת מאלהיך כנ"ל." הרי למסקנה לא חזר השבות יעקב על כך שרק דיין מומחה בדורו יכול לדון על פי אומדנא כזו.

אך יחד עם זאת, כשמגיע הסכם גירושין שבו האישה או הבעל מוותר/ת על חלקו/ה בבית, בכספים המשותפים וזכויות ממקום העבודה, או שהבעל מתחייב בסכום מזונות גבוה מעל המקובל, בית הדין שואל את הצד המוותר, אם הבין על מה חתם ועל מה וויתר? ואף מיידע לגבי זכותו – שאינו חייב להסכים אם הוא מרגיש מרומה או מנוצל, ואכן, היו מקרים בהם האישה וויתרה ובית הדין הבהיר לה את זכויותיה, והאישה אמרה שרוצה להתייעץ.

לא פעם ולא פעמיים, כשהסברנו לאישה מהי הכתובה חזרה בה האישה מוויתורה ואמרה שהיא מעוניינת להתייעץ.

אם עיקר מטרת אישורו ומתן תוקף של פסק דין להסכם בהליכים אזרחיים רגילים הנה ליצור מניעות מן הצדדים לחזור ממנו ולאפשר את ממושו בהליכי הוצל"פ הרי שלאישורו של הסכם גירושין, אשר ההליך הנוגע לו הוסדר ע"י המחוקק בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן- חוק יחסי ממון) מטרה נוספת והיא – להבטיח כי תהא גמירות דעת לצדדים וכי עריכתו לא תהא מחמת לחץ או השפעה בלתי הוגנת מכל סוג שהוא.

...

כבר כתבתי לעיל שהאשה הייתה מוכנה לוותר על הכול בגין אהבתה לגבר הזר ולהשתחרר מנישואין אלו עבור החיים עם הגבר הזר ובגין זה הייתה מוכנה ליתן את "כל הון ביתה באהבה". אף תכולת הבית וחפציה לפי הסכם הגירושין סעיף 22 שהייתה האשה אמורה לקחת ויתרה האשה ולא לקחה אותם, ומשכך גם טענה זו נדחית.

והגם דבחו"מ שם סי' כ"ב מובא דיש חולקין ע"ז, אבל, ראשית כל בסתם ואח"כ מחלוקת אמרינן דהלכה כסתם (יעוין בשד"ח כללי הפוסקים סי' י"ד אות י"ב ע"ש), ושנית, בכל כגון דא שהעלה את הסכמתו בכתב, ולא עוד שביה"ד נענה למבוקשו ועשה מעשה לאשר ולקיים את ההסכמה ולתת לכך תוקף של פסק דין, יש לומר שגם החולקין יודו שמהני בכה"ג שלא יוכל יותר לחזור בו. (ויעוין גם לעיל סי' נ' באריכות) ". והערעור נדחה.

ואם חשב בלב על כך הר"ז בבחינה של דברים שבלב שאינם דברים, והסכום שהסכים אליו איננו מוגזם כ"כ עד שיהא מקום להרהר אולי הוה כאומדנא דמוכח שלא הסכים מרצון על כך. ואין לבוא לטעון לביטול ההתחייבות מכח זה שלא קיבל בזמנו קנין על התחייבותו, דעל כן הדגשתי להזכיר העובדא שההסכם סודר בזמנו בפני בית הדין, והיינו מפני דאז נראה לי דדינא הוא שאינו טעון לקנין.