גירושין וזכאות לקצבת שאירים בעקבות פרידה זמנית

כך, בפסק הדין בעיניין אביבה ליאון, נקבע מפי השופט יצחק אליאסוף (כתוארו אז), כי: "הסימן העקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקיצבת שאירים... בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אילמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אישפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל..."(דיון (ארצי) נב/0-69 אביבה ליאון - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כד 458 (1992).

כך גם השופטת (כתוארה אז) נילי ארד, בע"ע (ארצי) 183/99 סנדה אהרון -הממונה על תשלום הגמלאות [פורסם בנבו] פד"ע לז 396 (ניתן ביום 20.02.2002): "הסימנים המעידים על האלמנט של "סופיות המעשה" וגמירות -הדעת במצב של "פרידה של קבע" עשויים להיות, בין היתר, אלה: בני-הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא או חלקי, באופן זמני ומשתנה או מתמשך; אורך הזמן שחלף בניתוק הקשר בין הבעל לאישתו; האם התגוררו תחת קורת גג אחת או בנפרד; האם הייתה הפרידה -ולא רק המגורים - זמנית או מתמשכת; האם היה הפירוד מאונס בשל סיבות אובייקטיביות (כגון מחלה או אישפוז בבית חולים) או אם היה הפירוד בשל צו הרחקה של בית-משפט או על-פי רצונו של אחד הצדדים, או של שניהם כאחד; האם התגורר כל אחד מבני-הזוג דרך קבע עם אחר; כוונת הצדדים לפירוד או לחיים במשותף, או למה שביניהם, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותם, במסמכים ובראיות".

התובעת טענה כי על פי הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים היא הייתה זכאית לתשלום מזונות מהמנוח, ולכן יש לקחת בחשבון תקופת זכאות זו לעניין תקופת המגורים, כנדרש בתקנון קרן הפנסיה וכפי שמובא להלן: "לעניין תקופת המגורים, תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת". מטרתה של הוראה זו, לאור תכלית קצבת השארים היא למנוע את מחסורה של מי שהייתה תלויה כלכלית במנוח- במקרה הזה על ידי תשלום מזונות, ולהבטיח את רמת חיה כפי שהיו עובר לפטירתו.

...

הכרעה נקדים סוף דבר לראשיתו ונאמר כי לאחר שנתנו דעתו לכל החומר שהובא בפנינו, לרבות המסמכים שהוגשו והעדויות שנשמעו, הגענו לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות, באשר אין התובעת עונה על התנאים המנויים בתקנון קרן הפנסיה על מנת להגדירה כ"אלמנת פנסיונר" הזכאית לקצבת שאיר פנסיונר.

לפיכך, מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה, ניתן לראות בהסכם זה, סממן נוסף לכוונת בני הזוג להיפרד באופן קבוע.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אין ספק כי הפרידה בין התובעת למנוח נבעה ממחלת המנוח, שבעקבותיה אלימות קשה, אך פירוד זה הפך עם השנים מפירוד פיזי לפירוד מהותי.

התביעה נדחית בזאת.

. הסימן העקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך.

נוכח האמור, משהגעתי למסקנה כי בעיניינה של התובעת מתקיימים שני התנאים המחריגים הקבועים בסעיף 238(2) לחוק, קרי תנאי הפירוד ותנאי הזכאות למזונות או תשלום המזונות בפועל, אין מנוס מהמסקנה כי התובעת אינה יכולה להחשב כ"אלמנה" בהתאם להוראות הסעיף וכפועל יוצא אינה זכאית לתשלום קצבת שארים מכוח החוק.

בעניינינו, אין חולק כי תקופת הפירוד הייתה ארוכה ביותר, כאשר כבר בשנת 2001 הגישה התובעת תביעת גירושין.

...

לאחר שעיינתי בפסקי הדין הללו חזור ועיין והגעתי לכלל מסקנה לפיה נסיבות המקרה שהוכחו בפני דומות יותר לנסיבות המקרה בעניין תמם.

ולסיכום - האבחנה המשמעותית בין המערערת לנסיבות בפסק דין אלמונית היא כי אמנם הסיבה הראשונית לפרידה הייתה האלימות של המנוח כלפי המערערת.

סוף דבר בשים לב לאמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה.

ההלכה הפסוקה עסקה בשאלת פרשנות התנאי בעיניין "פרידה של קבע" וקבעה כי יש לבחון כל מקרה לגופו , על רקע הנסיבות והראיות שהונח ופני בית הדין , לצורך הכרעה בשאלה האם בני הזוג נפרדו והאם מדובר בפרידה זמנית ארעית או פרידה קבועה (ר' ע"ע 183/99 סנדה אהרון נ' הממונה על תשלום הגימלאות, [פורסם בנבו] פד"ע לז, 396).

כשם שפרידה בשל מחלה או אישפוז אינה שוללת את הזכאות לקיצבת שאירים, גם פרידה עקב היתנהגות אלימה של הזכאי לגימלאות שנפטר אינה יכולה לשלול את הזכאות לקיצבת שאירים".

כמו כן אין חולק כי המנוח כלל לא תמך בתובעת ואף לא שלם מזונות (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 24-21; עמ' 17 ש' 20) .עוד עלה מעדות התובעת כי רצתה להתגרש אולם המנוח לא נתן לה לעשות כן (עמ' 8 ש' 7; עמ' 9 ש' 18).

...

משהתובעת אינה עומדת בתנאי הסעיף הרלוונטי ובהעדר קשר בין בני הזוג או סממן לחיים משותפים, דין התביעה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל.

כמו כן הודגש בפסיקה, כי בקביעת הזכאות לקיצבת שאירים יש "לבחון, ככל האפשר, את מציאות החיים בפועל, ולהעמיד את הזוגיות במבחן חיי המעשה, ולא לבססה על נוסחות פורמאליות שאינן משקפות את המצב לאמיתו" (פרשת גרטנר בפיסקה 21).

בהתאם לכך ניתן למצוא בהסדרים הנורמטיביים השונים לעניין תשלום קצבת השאירים נתוק מן המסגרות הרשמיות של נישואין וגירושין, ובחינה של מסגרות החיים הזוגיות האמיתיות, כפי שהן מתרחשות בחיי היומיום (ראו בפרשת גרטנר ובפרשת אבגין).

יודגש, כי גם לאחר פטירת המנוח המשיכה התובעת וניהלה את תביעתה כנגד יורשו של המנוח תוך שהיא עומדת על הטענה כי הצדדים נפרדו ועל כן היא זכאית לתשלום מכוח הסכם הממון (נספח כ-כא לתצהיר מר אפשטיין).

במהלך הדיון הציגה התובעת חפצים שלדבריה הותיר המנוח בביתה ומכאן היא מבקשת ללמוד שהמנוח ראה בפרידה כפרידה זמנית אלא שמהתכתבות בזמן אמת עולה, כי התובעת דורשת מהמנוח לבוא לאסוף את החפצים והוא מודיע לה שאין בכוונתו להגיע והיא יכולה להשליכם לפח (נספח ט' לתצהירי הנתבעת).

...

לא מצאנו מקום ליתן משקל למניעיו של מר אפשטיין במתן עדותו שכן הכרעתנו מבוססת בעיקרה על עובדות שהוצגו בפנינו ואשר מגובות במסמכים כאשר התובעת לא נתנה הסבר הולם שיש בו כדי לאיין את העולה מאותם מסמכים.

סיכומו של דבר - לאחר ששקלנו את מכלול הראיות שהובאו בפנינו, מצאנו שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה שלפיה, פרידתה מהמנוח הייתה זמנית ונבעה ממצבו הנפשי הקשה.

בנסיבות אלה, משעובר לפטירת המנוח ביום 16.5.20, לא התגוררו בני הזוג יחד תקופה של שנה וחודשיים ולא ניהלו מערכת יחסים זוגית, אין התובעת עונה להגדרת "אלמנת פנסיונר". על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.

התקנון האחיד (להלן - התקנון) מכוחו פועלת מבטחים קובע לענין אלמנת פנסיונר כך: ולענין הגדרת בת זוג, קובע התקנון כך: כאשר בהתאם לפסיקה נקבע כי:"הסימנים המעידים על האלמנט של סופיות המעשה וגמירות הדעת במצב של "פרידה של קבע" עשויים להיות בין היתר אלה: בני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא או חלקי, באופן זמני ומשתנה או מתמשך, אורך הזמן שחלף בניתוק הקשר בין הבעל לאישתו; האם התגוררו תחת קורת גג אחת או בנפרד; האם היתה הפרידה ולא רק המגורים זמנית או מתמשכת; האם הפירוד היה מאונס בשל סיבות אוביקטיביות( כגון מחלה או אישפוז בבית חולים) או אם היה הפירוד בשל צו הרחקה מבית משפט או על פי רצונו של אחשד הצדדים או של שניהם כאחד; האם התגורר כל אחד מבני הזוג דרך קבע עם אחר; כוונת הצדדים לפירוד או לחיים במשותף או למה שביניהם כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותם, במסמכים ובראיות"(ע"ע 183/99 סנדרה אהרון - הממונה על הגימלאות, [פורסם בנבו] פד"ע לז' 396 (2002);(להלן - עניין סנדה אהרון).

וגם:"אין צורך לכך שקשר הנישואין יסתיים כדת וכדין די בכך שבני זוג יפרדו פרידה של קבע על מנת לקבוע שבן הזוג שהוא שאיר של בן זוג שנפטר לא יהיה זכאי לגימלת שאירים . זאת מאחר וכאשר בני הזוג אינם חיים חיי שתוף אין האחד נהנה מהכנסות בן זוגו במהלך חייו התכלית של גמלה לשאיר אינה מתקיימת" (ע"ע 209/05 שטיינר דוד- מדינת ישראל-הממונה על תשלום הגימלאות, [פורסם בנבו] ניתן ביום 12.1.2006).

המסמך שהכינה הפסיכולוגית גב' שרונה שוורצברג ביום 18/8/19 לבית הדין הרבני בצפת במסגרתו ציינה הפסיכולוגית במפורש כי:" רותי (היא התובעת. א.י.) מעוניינת להתגרש" וגם כי:"במצב הנוכחי אינני רואה פתח לאפשרות של שלום בית. הצעתי לשמואל (הוא המנוח.א.י.) שיתן לרותי גט ויפעל לבניית יחסים תקינים איתה כגרושתו.." - מדובר במסמך המחזק את טענת מבטחים ואת טענת המוסד לביטוח לאומי כי המגורים הנפרדים של המנוח והתובעת מאז חודש 3/18 העידו על האלמנט של סופיות המעשה ושל גמירות הדעת והיוו, בודאי מבחינת התובעת, בבחינת מצב של "פרידה של קבע". כדרישת הפסיקה.

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטעם שמצאנו בטענות מבטחים ובטענות המוסד לביטוח לאומי וחרף האמפטיה שחשנו כלפי התובעת, לא מצאנו כי היא הוכיחה שהתקיימו בעיניינה המבחנים שנקבעו בפסיקה ו/או הוכיחה שהיא עומדת בהגדרת התקנון וכן לא מצאנו כי היא הוכיחה שהיא והמנוח היו בבחינת בני זוג בתקופה הרלוואנטית ו/או שקיימו משק בית משותף ו/או שהיתה אצלם כוונה לניהול יחסי שתוף וזוגיות ו/או שהפרידה שלהם מאז עזבה התובעת את דירתם בשנת 2018 לא היתה פרידה של קבע ולכן הרינו קובעים כי בדין דחתה מבטחים ובדין דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעותיה של התובעת לקבלת גמלת שאירים ולכן הרינו מורים על דחיית תביעותיה לפנינו.

...

לא מצאנו כי היה בהצהרות הבת יוכי (למשל סעיף 7) ולפיה "תמיד היתה מציגה את עצמה כאשתו של שמואל חורי ז"ל, והכל יודעים שהיא אשת איש באירועים היתה דואגת לשבת לידו ואף דואגת שהוא יאכל" וזאת בין היתר לנוכח העובדה שמדובר בהצהרות שלא גובו בראיות אוביקטיביות, כאשר גם אם נניח, לטובת התובעת כי היא המשיכה להציג עצמה כאשת המנוח (עובדה שלפחות בכל הקשור להצהרותיה מול המוסד לביטוח לאומי התבררה כלא נכונה), אין בכך במקרה זה ולא כלום שכן גם אם חסה על כבודו, או על כבודה, אין בכך כדי לשנות את המסכת העובדתית שנפרשה לפנינו ולפיה הפרידה בין המנוח והתובעת, מאז 2018 היתה פרידה של קבע כאשר מאותה נקודת זמן לא מצאנו כי ניתן לראות את היחסים שהיו ביניהם (גם אם המנוח השתתף בתשלום שכר הדירה הסמוכה) כיחסים של בני זוג השומרים על התא המשפחתי וניהלו משק בית משותף כאשר גם לא הוכח לפנינו כי התובעת היתה סמוכה על שולחנו של המנוח.

לא נעלמו מעינינו טענות התובעת לענין השתתפות המנוח בתשלום שכר הדירה על הדירה הסמוכה (בסכום של 2,100 ₪), אלא שלא הוגשו די ראיות בענין זה שכן לא די בתדפיסי העו"ש שהוגשו מקום שאפילו חוזה שכירות בנוגע לדירה הסמוכה לא הוגש, מה גם שלא מצאנו כי השתתפות בתשלום שכר הדירה של הדירה הסמוכה ו/או תשלום מלוא השכירות על ידי המנוח – ככל שכך קרה, די בהם, כלשעצמם, כדי לאפשר את קבלת תביעות התובעת.

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטעם שמצאנו בטענות מבטחים ובטענות המוסד לביטוח לאומי וחרף האמפטיה שחשנו כלפי התובעת, לא מצאנו כי היא הוכיחה שהתקיימו בעניינה המבחנים שנקבעו בפסיקה ו/או הוכיחה שהיא עומדת בהגדרת התקנון וכן לא מצאנו כי היא הוכיחה שהיא והמנוח היו בבחינת בני זוג בתקופה הרלוונטית ו/או שקיימו משק בית משותף ו/או שהיתה אצלם כוונה לניהול יחסי שיתוף וזוגיות ו/או שהפרידה שלהם מאז עזבה התובעת את דירתם בשנת 2018 לא היתה פרידה של קבע ולכן הרינו קובעים כי בדין דחתה מבטחים ובדין דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעותיה של התובעת לקבלת גמלת שאירים ולכן הרינו מורים על דחיית תביעותיה לפנינו.