גירוש שוהים בלתי חוקיים מדרום סודן למדינתם

מאז, לא זו בלבד שהמצב באתיופיה לא השתפר, אלא שמדינת ישראל פירסמה אזהרת מסע לאזרחיה להמנע מנסיעה לשם (ראו פירסום באתר משרד החוץ מיום 04.08.23: https://www.gov.il/he/departments/publications/reports/ethiopia__051120) לרבות לאיזור אמהארה, מקום מוצאה של המערערת 2, וערים שכנות לה, ואף טירחה והתערבה לטובת אזרחים ישראלים השוהים באתיופיה ואחרים הזכאים לעלות ארצה, ופעלה להוצאתם מאיזורי הקרבות שהתרחבו והקצינו.

במובן זה, ניתן לומר כי מדיניות אי-ההחזרה מעגנת מעין "חזקת פליטות זמנית". על פי אמנת הפליטים מי שמוגדר כפליט זכאי למגוון זכויות וחסינויות המפורטות באמנה, שהחשובה שבהם היא ה-non refoulement, החסינות מפני גירוש או החזרה למקום שבו חירותו וחייו של הפליט בסכנה.

כאשר ב"כ הרשות טוענת כי הזרים אזרחי אתיופיה והמערערים בתוכם, זכאים אך לאי-הרחקה לפי המדיניות הנוכחית שלה, ואינם מוגדרים כפליטים ולכן לא חלה עליהם האמנה (פרוטוקול עמ' 9 ש' 28-33), וחוזרת ומשיבה לשאלות הקשורות לפרנסת המערערים כי הם אינם פליטים וכי בקשת המקלט שלהם נדחתה והם היו אמורים לעזוב את ישראל (פרוטוקול עמ' 10 ש' 6-22), היא למעשה מאשרת שמדיניות אי-ההרחקה הננקטת כלפיהם, מציבה אותם בפני הברירה היחידה לקיום משפחתם תוך ביצוע עבירות פליליות ולו של העסקה בלתי חוקית.

במאמריו, מומרס, הרחקה קונסטרוקטיבית, מתאר המחבר נקיטת מדיניות אי הרחקה, ואי מתן אשרות עבודה, כגורמים שהביאו ל"עזיבה מרצון" של אזרחי דרום סודאן את ישראל בשעתו, ואני סבורה כי כך נעשה גם בעיניין אזרחי אתיופיה וביניהם המערערים (להרחבה לעניין הסטאנדרטים לגבי קיום מינימאלי בכבוד ראו: בג"ץ 2293/17 אסתר צגיי גרסגהר נ' כנסת (נבו 23.04.2020), וסעיפים 17-20 בהחלטתי בעיניין סמרנובה).

...

בעמ"נ 42670-03-22 ANNA NECHYPORENKO נ' רשות האוכלוסין וההגירה (נבו, 16.08.23 סעיף 6, שאיזכר החלטה בפרוטוקול מיום 05.06.23),ניתנה לאחרונה החלטתי בשאלה דומה הנגעת למדיניות אי ההרחקה של אזרחי אוקראינה השוהים בישראל בשל המלחמה בארצם: "בערעור זה מתעוררת השאלה, האם ההגנה הזמנית הניתנת לאזרחי אוקראינה על הזכויות הנלוות לה עונה על דרישות אמנת הפליטים שישראל מצהירה, כי היא מחויבת להוראותיה.

אני סבורה כי התמשכות מציאות זו בעניין שלפניי, מצדיקה את קבלת הערעור, ולו משום שלמערערים לא עומדת האפשרות להגיש עתה בקשה חדשה לפתיחת בקשת המקלט שלהם, ואילו הבקשה שהגישו, אשר הרשות סרבה לה והערר בגינה נדחה על הסף – הוגשה באותו נימוק בדיוק כפי הנימוק העומד עתה לפתחי.

סוף דבר הערעור מתקבל.

את מציאות החיים של אזרחי סודאן בישראל תארה כב' השופטת עדנה ארבל בבג"ץ 7146/12 נג'ט סרג' אדם נ' הכנסת, סו(1) 717 (2013), בפיסקה 6 לפסק דינה (להלן: עניין אדם): "סודאן היא מדינה מוכת בצורת ורעב שבמשך שנים רבות סבלה מהפיכות צבאיות וממלחמת אזרחים קשה וממושכת. בעקבות המילחמה נאלצו מיליוני אנשים לעזוב את בתיהם, סבלו מרעב ומתת-תזונה, ומשירותי חינוך ובריאות לקויים ביותר. מלבד מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום פרץ בשנת 2003 מרד נוסף בחבל דרפור שבמערב המדינה. על מנת לדכא את המרד חימשה הממשלה מיליציות אשר נלחמו במורדים. מאבק זה, שהפך למאבק אתני, אופיין באונס ובטבח המוני ויש הרואים בו רצח עם. בשנת 2011 הכריזה דרום סודאן על עצמאותה מהרפובליקה של סודאן. באמצע שנת 2011 עוד דווח על הפצצות שאינן מבחינות בין אזרחים ללוחמים; על התקפות נגד אזרחים מטעם כל הצדדים לסכסוך, כולל על ידי הצבא הסודאני; ועל העידר הגנה ממשלתית על האזרחים. ישנם דיווחים נרחבים על אלימות פיזית ומינית כלפי נשים, אם כי דווח גם על שיפור מסוים בטיפול הממשלתי והמשטרתי בסוגיה. גיוס וחימוש ילדים אף הם תופעה נפוצה בסודאן, אשר יש מאמץ כיום למגרה. הפרת זכויות האדם בסודאן כוללת אף מאסרים ומעצרים שרירותיים, ענוי עצירים והחזקתם בתנאים גרועים ...". נתיני סודאן אינם מורחקים מישראל במסגרת מדיניות זמנית של אי הרחקה (וזאת, בהתאם לעיקרון "אי ההחזרה" שלפיו אין להרחיק אדם למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו), ובעבר הוכרו נתיני סודאן שהגיעו לישראל כזכאים ל"הגנה זמנית" ולפיכך עוכבה הרחקתם מישראל והם קיבלו רישיונות ישיבה בישראל (על זכיות השוהים בישראל במסגרת הגנה זמנית ראו: עע"מ 8908/11 נסנט ארגיי אספו נ' משרד הפנים, החל בפיסקה 23 לפסק דינו של כב' השופט עוזי פוגלמן (פורסם בנבו, 2012).

אמנת הפליטים מחייבת להעניק למי שהוכר כפליט זכויות בתחומים שונים, ואוסרת לגרשו אל ארצות שבהן חייו או חירותו יהיו בסכנה מהטעמים האמורים.

כך, סעיף 8 לאמנה האירופית על זכויות האדם מ-1950 קובעת את הזכות לחיי מישפחה, אך בית הדין האירופי לזכויות אדם קבע כי בני זוג בעלי אזרחות שונה רשאים לגור יחד, אך לא קבע באיזו ממדינות המוצא הם יוכלו לעשות כן. בית הדין הכיר בזכותן של מדינות לסרב לקבל אליהן בני זוג של אזרחיהן מטעמים של שהייה בלתי חוקית, ביטחון, קשרים עם מדינת המוצא ועוד.

...

לאור כל האמור לעיל, אני מבטלת את קביעתו זו של בית הדין לעררים.

בית המשפט קבע כי מצב הדברים הקיים לפיו העותרים ממתינים שנים לדיון מדי שנה בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים, כאשר העותרת נמצאת בישראל ללא מעמד וללא זכויות סוציאליות עד שיסתיימו הליכי הגירושין-אין לו כל הצדקה, והוא פוגע באופן לא מידתי בבני הזוג הקשורים בקשר בלעדי של "ידועים בציבור". היות ואין חולק כי העותרים מנהלים מערכת יחסי משפחה כנה ובלעדית וכי הפרידה של העותר מאשתו בנפרד - אמיתית, נפסק כי דין העתירה להתקבל.

סוף דבר הערעור מתקבל.

הרקע להקמת תנועת המחאה של תושבי שכונות דרום תל-אביב לגירוש מהגרי העבודה הבלתי חוקיים שהסתננו לישראל (להלן: "תנועת המחאה"), הינו כניסה בלתי חוקית (הסתננות) לישראל, של עשרות אלפי פליטים, כפי שחלק מהציבור מכנה אותם, או מהגרי עבודה, כפי שהתובעות ופעילי התנועה מכנים אותם, ממדינות אפריקה, בעיקר אריתריאה וסודאן (להלן: "המסתננים"), אשר החלה בשנת 2009.

לא הובאה כל ראיה מצד הנתבע אודות היתנהלות של התובעות נגד זרים בכלל או בעלי גוון עור כהה בפרט, השוהים בישראל, בין אם באופן חוקי ובין אם באופן לא חוקי, קודם לגל המסתננים העצום מאריתריאה וסודאן שהחל בשנת 2009 ולטענת פז עוד בשנת 2007 ואשר הציף את דרום ת"א במסתננים.

...

לסכום זה הגעתי על בסיס המסקנה כי אלמלא שיקולי הפחתה לפי ס' 22, היה מקום לפסוק לצמח סך של 20,000 ₪ בגין הפרסום הבודד שנעשה ביחס אליה ואשר בו פורסמה רק תמונתה ללא שמה וכן על בסיס המסקנה כי יש להפחית מהפיצוי הנ"ל סך של 7,500 ₪ בשל שיקולי ההפחתה מכוח ס' 22 לחוק.

בהתחשב בכך שהנתבע פרסם את הציוץ המבהיר ובהינתן תוכנו, שאף חוסה כנראה תחת הגנת הבעת הדעה בתם לב, וכן בהתחשב בכך שנראה לכאורה כי התובעות זנחו בסיכומיהן את הסעד של צווי עשה, משלא אוזכר בסיכומים לצד הסעד הכספי, שכן אוזכר, החלטתי כי דין התביעה לצווי עשה להידחות.

סוף דבר אשר על כן, הנתבע ישלם לפז 20,000 ₪ ולצמח 12,500 ₪ וזאת תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין.

כריסטיאן מומרס, במאמריו: "בין החזרה מרצון להרחקה קונסטרוקטיבית, או: פעולותיה של ישראל לקידום החזרת מבקשי מקלט דרום-סודאנים למולדתם" (בתירגום זהר כוכבי), לוינסקי פינת אסמרה: היבטים חברתיים ומשפטיים של מדיניות המקלט בישראל, 386,390 (טלי קריצמן-אמיר עורכת 2015, להלן: מומרס, הרחקה קונסטרוקטיבית), עומד על אפשרות זו: "החלטתו של מבקש מקלט לחזור לארצו עשויה להיות מושפעת מהנסיבות במדינת המקלט בה במידה שהיא יכולה להיות מושפעת משיפור המצב במדינה המוצא. אבל עם זאת, הממשלות המארחות עלולות לנצל את הנסיבות הללו לרעה, להציג את עצמן כמקיימות את מחויבותן לא להחזיר מבקשי מקלט בכוח אך בה בעת לקדם את עזיבתם באמצעות הפעלת לחץ. נקיטת מדיניות המקשה על חייהם של פליטים באמצעות הטלת מיגבלות שונות תוך ציפייה שלבסוף הדבר יובילם לעזוב מרצונם היא אסטרטגיה יעילה מאוד למדינות המסתייגות מאירוח פליטים בתחומן." השאלה שמעלה המחבר במאמר הנה האם נקיטת פעולות אלו, אינן מהוות, בפועל, הפרה של מחויבויותיה של ישראל במישור הבנלאומי.

המחבר מתאר "הרחקה קונסטרוקטיבית" כך: "פעולות שמדינה מבצעת, שאמנם אינן מתבטאות בצו המורה לעזוב את המדינה או בהרחקה פיזית, אבל הלכה למעשה יוצרות מצב שאינו מתיר לאנשים הללו בררה אלא לעזוב את תחומה. מצב זה שקול למעשה להחזרה בכפייה, ולכן במקרה של פליטים ואחרים הנהנים ממעמד של הגנה זמנית הוא משול לגירוש או להחזרה" (עמ' 391).

כאשר מדיניות אי ההרחקה, כמו במקרה שלפניי מציבה את אזרחי אוקראינה ששהו בישראל קודם לפרוץ הקרבות, בפני הברירה היחידה לקיום אנושי- ביצוע עבירות פליליות ולו של העסקה בלתי חוקית, מופרות זכויותיהם הבסיסיות במדינת ישראל, ומכאן עזיבה בכפייה, גם אם עקיפה, המנוגדת למדיניות המוצהרת של אי הרחקה.

...

אני סבורה כי הפרת זכויות האדם הבסיסות של הזכאים להגנה הזמנית מפני הרחקה, מהווה הרחקה קונסטרוקטיבית שכזו.

מהכלל אל הפרט – סוף דבר במקרה שלפניי, מבקש ב"כ המבקשים, ליתן לשני המבקשים שלפניי, אשרה זמנית, כדי שיוכלו לכלכל עצמם, כל עוד מדיניות אי ההרחקה בעינה עומדת.

על כן, ובהעדר פתרון אחר, כסעד זמני בערעור, אני מורה לרשות להנפיק למבקשים עד ליום 19.5.22, רישיון שהייה, אשרה שתהיה בתוקף למשך 3 חודשים לפחות.

בתצהירו לא אומר דבר לגבי מצבו המשפחתי או תכניותיו לעתיד בקשר להמשך שהייתו במדינת ישראל, חרף היותו מסתנן עבודה לא חוקי.

אלא שבחקירתו הנגדית הסתבר לפתע כי הלה התארס לאחרונה עם אשה סודאנית שטרם פגש, כאשר הטקס נעשה באמצעות הזום וכי בכוונתו לממש את האירוסין ולהינשא תוך "מספר חודשים עד שנה" קרי בשנה הקרובה ולשם כך עליו לחזור לדרום סודאן או אתיופיה.

אומר כבר עתה: אין כל ערבותא כי ברגע שהתובע יצא מגבולות מדינת ישראל ויחזור למדינתו, סודאן או לאתיופיה כדי לממש את נישואיו, וזו כוונתו בשנה הקרובה כדבריו, יוכל אכן לשוב לישראל כל אימת שירצה לעשות כן. למעשה, ספק רב אם יוכל לעשות כן שכן מדיניות ההגירה והכניסה לישראל שינתה פניה לחלוטין ביחס לשנה בה ניכנס לראשונה לישראל ב- 2011, לפני 12 שנה ומאז כדבריו לא יצא את ישראל ועל כן השערתו הנה בעלמא שכן אינה מבוססת על ניסיון עבר.

בעיניין זה, מצאתי להפנות לקביעתו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט צבי ויצמן) בת.א. (מחוזי מרכז) 9584-12-14 מ.ס נ' ארז יום טוב (12/1/17), שם נקבע: "אכן הערכת הפצוי לעתיד בודאי בהתייחס למצבם של פליטי אריתריאה רב בה הנסתר על הגלוי נוכח עתידם הלוט בערפל, ולעניין זה יפים דבריו של כב' הש' חשין בעיניין ע"א 2061/90 מרצלו נ' מ"י [פורסם בנבו] (1993) - "אכן בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר הישתכרות לימים יבואו, נדמה אנו בעיננו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הנטל עלינו לגלות את צפונות עתיד- עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים". ומתוך שכך מצאו בתי המשפט, לא פעם, לקבוע פיצוי גלובאלי ברכיב אובדן ההישתכרות או התמיכה העתידיים של מסתננים וזאת נוכח הערפל באשר לעתידתם בארץ וחשש הגירוש העומד לפיתחם ובאשר לאפשרויות השתכרותם לאחר גירוש ככל שיבוצע (וראו, כדוגמה, ת.א 61251-12-13 מ.ה נ. קרנית [פורסם בנבו] (2016) – ודוק, באותו עניין עסקינן בתובע רווק אשר נפגע כשבוע בלבד אחר שהגיע לישראל).

...

לאור המקובץ לעיל ולאחר ששקלתי את השיקולים הצריכים לעניין, בשים לב לעובדה כי שכרו הריאלי כיום עולה עשרות מונים ביחס לשכרו הזעום עובר לתאונה, מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית הכוללת של התובע, כמבטאת את צמצום האפשרויות התעסוקתיות העומדות בפניו ועימן את הגריעה הפוטנציאלית מכושר השתכרותו בעתיד, בשיעור 5%.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאות בהן נשא או ישא בעתיד בקשר לתאונה לרבות נסיעות לקבלת טיפולים ככל שיזדקק להם בעתיד, בסך כולל של 4,000 ₪.

51293 71סוף דבר 54678313לאור כל המקובץ לעיל, הריני מעמידה את נזקיו של התובע על סכום כולל של 87,000 ₪.