גירוש עובדים זרים לא חוקיים

העבירה המיוחסת לנאשם היא העסקה של עובדת זרה ללא היתר כדין, בנגוד להוראת סעיפים 2(א)(1) –(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן - חוק עובדים זרים).

העובדת הזרה גורשה מישראל טרם שנגבתה ממנה עדות ובכך המאשימה גרמה לנזק ראייתי לנאשם.

...

בפתח הדברים אציין כי הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

מדובר במעונו של הנאשם, השכר משולם מתוך התקציב המשפחתי והנאשם נהנה מפירות עבודתה של העובדת הזרה, גם אם חלק מהחודש הוא נמצא בחו"ל. לאור האמור לעיל, נדחות הטענות כי הנאשם הוכיח שלא העסיק את העובדת הזרה.

הראיות שהוצגו ותוכנן אינן מספיקות להוכחת היסוד הנפשי של הנאשם ומשום המסקנה כי יסודות העבירה לא הוכחו כנדרש על פי הדין.

מטעם זה בעת אכיפת העבירות לפי חוק עובדים זרים כימעט לא עולה בידי המדינה לגבות עדות מוקדמת מן העובד טרם גרושו מישראל וכתבי האישום מוגשים במקרים בהם יש די ראיות להוכחת האשמה ללא חקירת העובד.

סעיף 1 י"ג(א) לחוק עובדים זרים קובע כי "לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן הממונה או עובד משרד הפנים מטעמו, התיר בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעסיק, ובהתאם לתנאי ההיתר...". בהמשך לכך קובע סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים כי מי ש"העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו" או "העסיק עובד זר בנגוד להוראות סעיף 1 י"ג,..." עבר עבירה.

"בכל מקרה שבו מושגת ראיה שלא כדין, כבמקרה הנידון, והתביעה מבקשת להגישה כראיה במשפט, על בית הדין לבחון אם יש לקבלה ואם יש לקבל את הראיות הנגזרות ממנה. ההכרעה בכל מקרה ומקרה צריכה להעשות לאור השיקולים השונים שהותוו בפסיקה..." בע"פ פרחי נ' מדינת ישראל, (1.8.2011), נקבעו אמות המידה שיש לבחון ביחס לראיות הנגזרות וטיב הקשר שלהן: "כאשר חרף קיומה של סיבתיות עובדתית, היתקיים נתק מהותי בין הפסול שנפל בראיה הראשית ובין הראיה הנגזרת, תקטן הנטייה לפסול את הראיה הנגזרת. טלו למשל מקרה שבו המישטרה מבצעת חפוש לא חוקי בביתו של אדם, ובחיפוש נמצא נשק שעל פי החשד שימש לבצוע עבירה. בעל הנשק מובל לחקירה, ושם – לאחר שהוזהר כדין – מודה בבצוע העבירה. האם נאמר כי הודאתו – שנגבתה כדין – פסולה אך מהטעם שיש קשר סיבתי עובדתי בין החיפוש הבלתי חוקי לגביית ההודאה? לכך יש להשיב בשלילה. אי-החוקיות שדבקה בכלי הנשק אינה פוגמת בהודאה, שכן מדובר בראיה בעלת אופי שונה, שתוכנה לא ניתן להסקה מקיומו של כלי הנשק, ושנמסרה באופן חופשי ומרצון כאשר באותה עת עמדו לחשוד כל זכויותיו והגנותיו. באלה יש לנתק את הקשר הסיבתי בין אי-החוקיות שבהשגת הנשק להודאה." הדברים יפים גם בעיניינו, המשיבים הודו בחקירתם ברשות כי העובדת שנתפסה בביתם הועסקה על ידם בעבודות בית.

...

כך נקבע גם בע"פ (ארצי ) 55968-03-17 מדינת ישראל נ' אדן רחמינוב (18.03.2018): "אין בידינו לקבל את טענת המשיב לפיה הסתמך על המידע שמסרה לו אשתו בנוגע לחוקיות ההעסקה של העובדת ולכן לא מצא לנכון להרהר אחריו ולבדוק אותו בעצמו. לטעמנו, אמירה זו של המשיב אינה עונה על הדרישה של בירור סביר וראוי בנסיבות המקרה והיה על המשיב לבחון את חוקיות העסקת העובדת בעצמו ולא להסתפק באמירה כי הוא סומך על אשתו" (כן ראו את עניין ברקוביץ' וע"פ (ארצי) 49909-12-15‏ אייל קישון נ' מדינת ישראל (19.12.17)).

לפיכך, דין טענותיהם בעניין זה להידחות.

לאור כל האמור, הוכחו יסודות העבירות שיוחסו למשיבים בכתב האישום ואנו מרשיעים את המשיבים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום - עבירות לפי סעיף 2(א) ו - 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים.

כמו כן, טוענת המבקשת כי שגה בית הדין עת קבע כי לא יגרם לה נזק בלתי הפיך, שכן המשמעות המעשית של גירושה כעת הוא למעשה הגבלות כניסה לישראל לתקופה של 10 שנים ונתק בינה לבין בתה המתגוררת בישראל עם משפחתה הישראלית.

על האמור הוסיפה המשיבה וציינה כי לפנים משורת הדין ועל אף שנהליה קובעים כי עובד זר שנתפס עובד בארץ באופן לא חוקי יורחק ל-10 שנים, ולחילופין נהליה הקובעים כי בן מישפחה ששהה בישראל לתקופה המאקסימאלית יוכל לשוב לישראל רק לאחר תקופת צינון של לפחות שנה, היא נכונה לאפשר למבקשת להגיש בקשה חדשה לשוב להכנס לישראל לאחר תקופת צינון של תשעה חודשים בלבד.

...

לטענת המשיבה דין הבקשה להידחות.

כמו כן, ציינה המבקשת כי לו הייתה רוצה לעבוד בישראל, הייתה עושה כן בפעולה פשוטה ושכיחה אשר לשיטתה קיימת בקרב זרים רבים - פנייה בבקשת מקלט עם סיפור קורע לב. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובתשובה לתגובה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, לקבל את הערעור וליתן צו המונע את הרחקתה של המבקשת מישראל, וזאת עד להכרעה בערר שהגישה המבקשת לבית הדין לעררים - שמצופה שיישמע בהקדם האפשרי.

באשר לסיכויי הערר, אני סבור כי לא ניתן לשללם לחלוטין וכי לא היה מקום, במסגרת בקשה למתן סעד זמני לקבוע כי הראיות המנהליות העומדות בבסיס ההחלטה אינן משתמעות לשני פנים.

. לאור כל האמור, משמאזן הנוחות מהווה את אבן הבוחן המרכזית לעניין מתן סעד זמני ונוכח נסיבותיו החריגות של העניין, אני מקבל את הערעור.

לפיכך, לגישת משיבי הממשלה "על ההכרעה בעתירה דנן להנתן על יסוד כלל כתבי הטענות שהוגשו זה מכבר על ידי הצדדים, במנותק מן ההסדר המתגבש בימים אלו". העותרים, איגוד המסעדות והמבקשות להצטרף מציינים אף הם כי תזכיר החוק אינו משפיע על התמונה הכוללת שבה עוסקת העתירה, ומוסיפים כי לכל היותר מדובר בהסדר אשר מחזק את הצורך בהכרעה בעתירה בעת הזו משום שהוא לא מספק מענה הולם למצוקתם של העובדים המסתננים שרבים מהם איבדו את פרנסתם בעקבות משבר הקורונה.

באשר לזכות לשויון, אף אם טענת העותרים בדבר אפליה תיתקבל – עניין שמוטל בספק נוכח קיומו של רכיב ניכוי מנהלי גם בתקנות עובדים זרים ביחס לעובדים שאינם מסתננים – הרי שקיים קושי ניכר לטעון שצעדים שנועדו לאכוף את מועד היציאה מהארץ שנקבע לעובד (וחלים כאמור גם על חלק מהעובדים הזרים שאינם מסתננים), עולים כדי פגיעה בשויון הקשורה בקשר הדוק לכבוד האדם (עניין התנועה לאיכות השילטון, בעמ' 687).

אולם לשיטתו, האמצעי הבלתי-מידתי והבלתי-לגיטימי שננקט כדי להגשימה מלמד כי התכלית האמיתית והנסתרת של החוק – שהיא שבירת רוחם של העובדים בדרך לא לגיטימית של הפעלת לחץ לעזיבה ״מרצון״ – אינה תכלית ראויה, משום שהיא חותרת תחת עקרון אי-ההחזרה האוסר לגרש אדם למדינה שבה נשקפת סכנה לחייו או לחירותו.

...

לאחר שעיינתי בכתבי יתר חבריי – אני אף מסכים להערותיו של חברי, השופט ע' פוגלמן.

עמדה זו של הצדדים – ביחס לפגיעה שיש במרכיב העובד בהסדר הפיקדון – מקובלת גם על כל שופטי ההרכב, ואפילו דעת המיעוט מפי חברי, השופט נ' סולברג צידדה במסקנה כי: "הפגיעה בקניינם של המסתננים מעיקה". יתר על כן – פגיעה זו נוגסת גם בכבוד האדם, שהרי היא: מביאה את מרבית העובדים המשתייכים לקטגוריה זו אל מתחת לשכר המינימום, מקשה ביותר על קיומם הכלכלי ומסכלת את אפשרויות שיקומם כדי כך שהם נצרכים לידי מתנת בשר ודם על מנת לשרוד.

בהתחשב במבואר לעיל – נשאלת עדיין השאלה האם החוק המתקן הולם את ערכיה של מדינת ישראל במשמעות סעיף 8 הנ"ל. קושיה דומה העליתי בשעתו בחוות דעתי ב-בג"ץ 8665/15 דסטה נ' הכנסת (11.08.2015) (להלן: עניין דסטה), ועתה חברי, השופט י' עמית דן בכך כאן – בראי ההסדר המדובר – ומגיע למסקנה שהתשובה בספק.

אמנם התובעת לא הוכיחה את מעמדה בארץ ואולם גם הנתבעת לא טירחה לבקש תעוד ממשרד הפנים, דבר שניתן היה לעשות באבחת תעודת עובד ציבור ולהוכיח שהתובעת שוהה פה באופן לא חוקי ומועמדת לגירוש.

יצוין שהתובעת הגישה את התביעה באמצעות מספר תעודת זהות ומכאן שמעמדה בארץ הוכר לפחות לפרק זמן ואין המדובר בשוהה זר שניכנס באופן לא חוקי.

התובעת הדגישה בתצהירה ובעדותה שעובר לתאונה היא הייתה מבוטחת בביטוח בריאות של עובדים זרים, לא הייתה חברה בקופת החולים וממילא נאלצה להוציא כספים רבים עבור כל בדיקה, ביקור רופא, או רכישת תרופות בשונה ממי שחברת בקופת החולים.

...

כפי שציינתי לעיל, אמנם אין בידי לקבוע שמעמדה של התובעת בארץ חוקי ועתיד להמשך כך, אך מאידך לא ניתן לקבוע שמעמדה לא חוקי והיא מועמדת בפני גירוש בתקופה הקרובה.

סיכומם של דברים התביעה מתקבלת.

סוף דבר - הנתבעים ישלמו לתובעת סכום של 63,000 ₪ בהפחתת התשלום התכוף נטו בצירוף ריבית והצמדה בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% וכן והחזר האגרה כפי ששולמה בתוספת הצמדה מיום התשלום.