גילוי שקריות דברי הלקוח עורך דין מסרב לייצג

וכן , התכוונתי שהאימהות והסייעות שסחפה אחריה התגלו כלא אמינות במישטרה, ובכלל הגנתי על משפחתי מפני הוצאת לשון הרע ע"י מורן שרודפת אותנו כבר שנתיים וחצי מאז יריית הפתיחה של מסע ההכפשות שלה, וההודעה נועדה להכחיש את הוצאת לשון הרע החריפה והזדונית שפירסמה מורן נגד אישתי ובתי תקופה ארוכה קודם לכן".

בסעיף 53 טוען הנתבע לאמתות האמירה כשהוא נשען על העובדה כי בעלה של התובעת מיוצג על ידי עורך דין אחר בהליך המשפטי בחיפה וכי ידוע לו התובעת עזבה את הבית ולקחה איתה את הילדים וכי הפרידה של השניים היתה מדוברת וידועה לכל בהיות בעלה של התובעת כדורגלן לשעבר מוכר.

בתצהיר עדות ראשית מטעמה טענה התובעת בסעיף 5: "בשום שלב בחיי הנישואין שלנו, לא היינו מצויים בהליכי גירושין, ואף לא בכל הליך שקשור או קרוב לכך" עוד טוענת התובעת כי ההחלטה על ייצוג שונה בהליך המשפטי התקבלה במשותף על ידה ועל ידי בעלה וההחלטה חוסה תחת חיסיון עו"ד – לקוח.

כמו כן טענה התובעת בתצהירה כי מעולם לא פנתה לנציגי תכניתו של מנחם הורוביץ ולא שוחחה עם מישהו מתוכנית זו ולכן מדובר בפירסום שקרי על כך שהורוביץ שמע את דבריה, שקל ובחן אותם ומצא את הדיווח שלה כדיווח שקר.

האמירה משובצת בפיסקה המפרטת את כלי התיקשורת שסרבו לפרסם כתבה על תלונתה של התובעת כאשר אומר הנתבע כי הנמען של מיסרון זה הסכימה לוותר על הכתבה וכך אף גבי גזית בתוכנית הרדיו שלא שידר ולאחריו מנחם הורוביץ הנידון.

בשולי הדברים אוסיף כי האמירה אין לה דבר עם עניין אישי כשר שכן לא נידרשת פנייה לעיתונאית על מנת להגן על אישתו ובתו של הנתבע שכבר מצויות בעיצומו של הליך תביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה ואין כל כוונה לפירסום תקשורתי כלשהו על ידי אותה העיתונאית או כל כלי תיקשורת אחר.

...

העובדה כי הפרסום עצמו הגיעה לידיעתה של התובעת באמצעות הליך משפטי אינה רלוונטית לקיום תנאי הוראת חוק זו. אשר על כן, הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת 25,000 ₪ פיצוי הולם ביחס לתפוצתו וחלקו הקטן בהודעה ארוכה ולגיטימית.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך 7,000 ₪.

אילמלא רשלנות הנתבע, היו התובעים מוכיחים כי שילמו במשך שנים ארוכות את התשלומים למנזר במועדים שונים מבלי שהמנזר טען דבר וחצי דבר כנגד כך. הטענה כי התובעים סירבו לכל הצעת פשרה, הנה כללית, בלתי מפורטת ולא מגובה בראיות כלשהן.

לעניין זה ראו פסק הדין בעיניין ע"פ 236/88 אברהם איזמן נ' מ"י (פורסם בנבו): "עורך הדין אכן מייצג את לקוחו, כאשר הוא משמיע טענה בשם מרשו, אין נפקא מינה, אם הוא חוזר ומדגיש שהוא אומר דברים בשם אומרם או שהוא משמיעם במישרין מבלי לצרף הסתייגות מילולית, נלווית וקבועה, לכל משפט מדבריו שעניינו הטיעון העובדתי, המבהירה מחדש בשם מי הוא טוען.

במה דברים אמורים: מי שעורך בעצמו מיסמך עבור הלקוח או מעורב באופן אישי ובמישרין במעשה או במחדל של הלקוח, באופן שהוא רוכש ידיעה ברורה על מערכת הנתונים העובדתית, איננו יכול לאחר מכן להכחיש, למשל, את קיומו של המסמך או להעלימו או לטעון טענת שקר אחרת מתוך הסתמכות על המעמד הייצוגי שלו; אם עורך הדין מודע לכך שדבריו הם דברי שקר, הרי הוא גם מודע לכך שהוא מטעה את בית המשפט בנושא עובדתי; בנסיבות כאלה איננו מוקנה לו חיסיון, ודברי שקר, ביודעין, של עורך-דין, דינם כדין דברי שקר של כל אדם אחר לפני בית המשפט" לכן, בימ"ש דוחה הטענה שעדות עו"ד צח כי הנתבע נהג באופן רשלני, העומדת בנגוד לדבריו בשם בעל הנכס בכתב בי דין, בזמן אמת, כאשר ידע שהדברים אינם נכונים, מוכיחה רשלנות הנתבע.

עו"ד אייל הסביר מדוע לא היה צורך בניהול הליכים מקדמיים בעמוד 163 משורה 26: "ת: מה זה במקרה? אני לא מכיר במקרה, עוד פעם, הדברים האלה, העבודת רקע בדרך כלל, אם נקרא לה ככה, הייתה שלי, אני מניח שהיו סיבות טובות, אני כן זוכר אגב, זה היה התביעות האלו היו חלק מסדרה של תביעות נגד מחזיקים בנכס, אני, מחזיקים אחרים שלא יוצגו על ידינו, אחד המחזיקים שאני באמת לא זוכר מי זה, יוצג על ידי משרד ש. פרידמן בחיפה והייתי איתו בקשר טלפוני עם אותו עו"ד שגם אותו אני לא זוכר מי זה היה, אבל ממשרד ש. פרידמן, הייתי איתו בקשר טלפוני של מספר פעמים שבהם החלפנו מידע וגם החלפנו מסמכים שהוא החזיק ולא היו לי, אני מאמין שכל הנושא של גילוי מסמכים וכולי, אם לא עשינו אותו כאן, לא היה בו כל כך צורך." הנתבע הפנה בסעיף 19 לסיכומיו לכך שאלי העיד בעמוד 83 כי לא סיפר לנתבע על תשלומים נוספים כי "לא ראיתי את זה רלבאנטי באותו רגע" ולאחר מכן העיד "למה אני צריך לרשום את זה בכלל". עו"ד אייל נישאל האם אלי טען שהיו תשלומים שלא הובאו בחשבון ועל כך ענה בעמוד 163 בשורה 18 כי לא זכור לו שאלי העלה טענה זו. כמו כן, הנתבע טען שגם אם הליך מקדמי היה חושף תשלום של עשרת אלפים ₪, לא היה בכך כדי להועיל שכן סכום החוב היה עדיין גבוה באופן משמעותי.

...

בימ"ש דוחה טענת התובעים לקשר סיבתי בין מחדל או מעשה של הנתבע לפינוי לנוכח כל האמור לעיל, בימ"ש דוחה טענת התובעים בסעיף 17 לסיכומיהם כי "הקשר הסיבתי חד וברור" וקובע שאם היה קשר בין עיכוב השיקים להגשת התביעות, או כל רשלנות נטענת אחרת באופן ניהול ההגנה, דחיית עצת הנתבע להגיע לפשרה ניתקה הקשר הסיבתי והיא שגרמה למתן פסק דין לפינוי.

טענה זו מחזקת את המסקנה, כי לולא השאננות של התובעים, אם היו מסכימים להסדר הפשרה שהוצע להם, ומשלמים הדרוש במסגרת הסדר בזמן, היו ממשיכים להחזיק בנכס עד עצם היום הזה, ככל שהיו מתקנים דרכם ומתחילים לשלם דמי שכירות כסדרם.

סוף דבר בימ"ש דוחה התביעה ומחייב התובעים לשלם לנתבע שכ"ט בא כוח הנתבע בסך של 50,000 ₪ צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

התובע טען כי הקישור בינו ובין אותו עורך דין פלוני שנזכר ברשומה "מהוה אולי את לשון הרע החמור ביותר" הכלול בה, וזאת משום שבפרסומים אחרים ייחס הנתבע לאותו עורך דין לא רק עדות שקר והפרת הוראה חוקית, אלא "דברים איומים.. נוכלויות ברמה הגבוהה ביותר" (ראו סעיף 21(ה)-(ו) לכתב התביעה וכן עמוד 5 לפרוטוקול שורות 16-1).

מדובר בהסבר סביר, ואף הנתבע – שבסיכומיו ניסה לייחס לתובע התרשלות כלפי לקוחו בגין מסירת המידע בעיניינו שהייתה עלולה להביא לגילוי זהותו – הודה בכך שחשיפת הזהות אכן עלולה הייתה לפגוע בלקוח (ראו עמוד 9 לפרוטוקול שורות 4-1).

סרובו של התובע לחשוף את שם הלקוח שמטעמו פנה לנתבע אינו מלמד איפוא שלקוח כזה לא היה קיים.

אכן, בסופו של יום כתב ההגנה הוגש באמצעות עורך דין אחר ולא באמצעות התובע, אולם גם לכך נתן התובע הסבר, וממילא הדבר אינו מלמד כי עוד בעת קיומה של השיחה הטלפונית הוא לא ייצג את אותו לקוח (וראו את הודאת הנתבע עצמו כי ייתכן שעורך דין יְיַצֵּג לקוח בשלב מסוים ויחדול מלייצגו בשלב מאוחר יותר, עמוד 1 לפרוטוקול שורה 22).

...

באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש לחייב את הנתבע לפצות את התובע בסכום של 30,000 ₪.

כמו כן בהתאם לסמכותי לפי סעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע, ועל מנת להקטין את הפגיעה בתובע, אני מורה כי הנתבע יפרסם בדף הפייסבוק שלו רשומה המתייחסת אל פסק הדין שכאן, בזו הלשון: "בפסק דין בת"א 2810-01-21 מרואני נ' אפריאט נקבע, בין היתר, כי רשומה ("פוסט") שפורסמה בדף זה ביום 18.12.20 בעניינו של עורך הדין אהרן מרואני כללה דברים שאינם אמת, והנתבע חויב לפצות את התובע בפיצוי כספי, הכל כמפורט בפסק הדין".

סיכום והוצאות משפט הנתבע ישלם אפוא לתובע פיצוי בסך של 30,000 ₪.

הנתבע טען בכתב ההגנה כי ייצג את התובע בצורה מקצועית, אדיבה ונכונה לכל אורך ההליך וכי הוא נסמך על מילותיו וכתביו של התובע עצמו והגיש את כתב ההגנה מטעמו בהתאם ל"אמת" שסיפר התובע, אמת שהתגלה כשקר על גבי שקר, בדיוק כפי שפסק בית הדין הרבני האיזורי בת"א. הנתבע הפנה למכתב בדואר מקוון מיום 20.5.19 שצורף כנספח 1 לכתב ההגנה (להלן: "מכתב התשובה לכתב התביעה") וטען שבסעיף 22 באותו מכתב, התובע הנחה אותו להסכים למתן גט. ביהמ"ש דן בטענה דומה בת.א. 8157-05-15 פלוני נ' עו"ד קירשנבוים (פורסם בנבו).

הסרט מביא את סיפורם של מאות גברים שנשותיהם מסרבות לתת להם גט. מהודעת הנהלת בתי הדין הרבניים, ובנגוד לסברה הרווחת, עולה שיש יותר מעוכבי גט ממעוכבות גט. כמו כן, ביהמ"ש הפנה לדבריו של ד"ר יואב מזא"ה, ראש מכון המחקר למשפחה, שויון ומשפט בקריה האקדמית אונו שסיפר בסרט כי בתי המשפט לעינייני מישפחה פוסקים מאות אלפי שקלים לאישה, כאשר הבעל מסרב לתת גט. לעומת זאת, כאשר הגבר מעוכב גט, נפסקים סכומים נמוכים יותר משמעותית ובתי הדין נמנעים מלצוות על מעצר האשה.

בע"פ 236/88 אברהם איזמן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) נקבע כי "עניינית ומהותית, זהות חובותיו של הפרקליט בכל הליך; הוא מייצג את לקוחו וטוען בשמו. אולם, גם כמייצג של לקוח יש סייגים החלים עליו: ראשית, אל לו להעיד מיוזמתו, בשמו, בתיק בו הוא מופיע ולערבב את הייצוג עם ההזדהות האישית. שנית, עורך הדין אינו רשאי לשקר ביודעין בבית המשפט או להציג ביודעין מיסמך כוזב כמסמך אמת". כמו כן נקבע כי "אם עורך הדין יודע אל נכון, שהדברים אשר אותם הוא משמיע הם דברי שקר, לא יוכל להתכסות בטענה, שהוא שליחו של אחר ורק חוזר על דברי האחר. מי שעורך בעצמו מיסמך עבור הלקוח או מעורב באופן אישי". מכאן שאם הנתבע כתב דברי אמת לבית הדין, הוא לא אמר אמת בהליך זה. לנוכח חוסר הסבירות של שתי הגרסאות, ביהמ"ש הגיע למסקנה כי התובע היה אדיש לאחר ישיבת שמיעת הראיות לתוצאות ההליך שכן הבין היטב את תוצאות הבגידה באישתו, אך סבר שיצליח להסדיר החיוב הצפוי בכתובה במו"מ עם גרושתו.

...

מסקנה זו מתחזקת גם לנוכח הטענה של האם כי איבדה את מכשיר הטלפון הנייד שלה ולכן אין לה אפשרות להציג התכתבויות קודמות עם הגרושה.

לכן, בנוסף למסקנה שהתובע ידע על פסק הדין ממזכירות בית הדין, או מגרושתו, או יום לפני חלוף המועד להגשת הערעור, מהנתבע, ביהמ"ש דוחה הטענה כי מחדל של הנתבע, גרם לנזק לתובע.

סוף דבר אשר על כן, ביהמ"ש דוחה התביעה ללא צו להוצאות.

התובע שילם לנתבע 23,400 ₪ וכאשר היה בדרכו לצאת את משרד הנתבע "שלף" הנתבע, כך לטענת התובע, מיסמך שהתגלה לימים כהסכם שכ"ט, תוך שהוא מאיץ בתובע לחתום עליו מבלי למסור לו העתק חשבונית, העתק הסכם שכ"ט או העתק ייפוי כוח.

משכך, התובע דרש מהנתבע את כספו בחזרה, אלא שזה סירב להשיב לו וטען כי הוא פעל לקידום עניינו של התובע ולא ניתן לחזור מהסכם שכ"ט. לטענת התובע, גם בתיק של אמו לא פעל הנתבע.

מנגד, טוען הנתבע כי טענות התובע הן שקריות.

כן ראה בעיניין זה הדברים הבאים מפי בית המשפט העליון: "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השרות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טירחתו." ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5), 114, 124 (1993) (להלן: "ענין ביניש-עדיאל") הסכם שכ"ט כולל גם שני סעיפים כדלקמן: סעיף 2.6 להסכם שכ"ט – בסעיף זה נכתב כי הפסקת הטיפול מצד הלקוח מכל סיבה שהיא לא תשחרר אותו מתשלום מלוא שכ"ט. מדובר בסעיף מרחיק לכת.

...

לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות בתובענה ומתוך הבנת מצב הדברים לא מצאתי מקום לחייב את הנתבע בפיצוי זה. מה עוד שמדובר בפיצוי בסכום מוגזם ומופרך שנועד רק כדי להציג את גודל עגמת הנפש בעוד שבפועל היא לא הוכחה.

צו להשבת החומר המשפטי לאור כל האמור לעיל אין כל סיבה שהנתבע ימשיך ויחזיק בידיו חומר הקשור בעניין נזקי הגוף של התובע שהגיע אליו כבא כוחו.

סוף דבר מקבל התביעה באופן חלקי.