גילוי פרטים על פגישות ראש הממשלה

תעודת החיסיון במסגרת הדיון בבקשה לצוו ביניים שנערך בבית המשפט המחוזי, הציגה המשיבה תעודת חיסיון שנחתמה על ידי ראש הממשלה ביום 30.3.2014 ותוכנה כדלקמן: "בתוקף סמכותי לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, אני מביע דעתי כי מסירת זהות המדינות שעימן נחתמו הסדרים בנושא המסתננים, נכונותן לסייע בעיניין וכן פרטי ההסדרים, עלולה להביא לפגיעה ביחסי החוץ של מדינת ישראל". על פי לשונה, תעודת החיסיון נחתמה על מנת להגן על יחסי החוץ של מדינת ישראל; והיא מונעת מסירת פרטים לבית המשפט בנוגע לזהות המדינות השלישיות שעימן נחתמו הסכמים בנושא מסתננים, נכונותן לסייע בעיניין, וכן פרטי ההסכמים עצמם.

עבודת המשלחות כללה פגישות עם מסתננים שיצאו מישראל ומתגוררים כיום במדינות השלישיות, וכן עם נציגי המימשל המוסמכים.

דיון והכרעה סעיף 44 לפקודת הראיות עניינו ב"חסיון לטובת המדינה", וזו לשונו: "(א) אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הביטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בביטחון המדינה, או אם ראש הממשלה או שר החוץ הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה, אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על-פי עתירת בעל-דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה.

...

לא ראיתי לנכון להיעתר לבקשה זו – באשר מקומה אינו במסגרת בקשת הגילוי, אלא בדלת אמות העתירה עצמה.

נמצאנו למדים כי תעודת החיסיון נחתמה בשל התחייבות מפורשת של מדינת ישראל כלפי המדינות השלישיות להימנע מפרסום זהותן, ובשל החשיבות הגבוהה שישראל רואה בשמירה על היחסים ההדדיים בין המדינות.

סופו של דבר, העתירה לגילוי ראיות חסויות נדחית.

זאת ועוד, בהמשך דברי ההסבר מצוין, אגב הערה כי הועדה תידון בשאלה האם להוסיף חובת גילוי לגבי פרטים נוספים, כי הדבר נועד "כדי להקל על הצרכן את הנגישות למידע אודות הרכב". בעניינינו, כל המידע מופיע ברישיון הרכב והתובע, למרבה הצער, עצם את עיניו לנוכח המידע שהיה מונח בפניו באופן פשוט וברור ונמנע גם מלשאול את השאלות הרלוואנטיות אם אכן סבר שיש לו שאלות כלשהן שלא מצאו ביטוי ברישיון הרכב.

לעניין זה של פרשנות החקיקה ראו האמור בעע"ם 2190/06, מדינת ישראל נ' Bueno Gemma ואח' מפי כב' השופטת א. פרוקצ'יה בזו הלשון: "כלל הוא כי מעשה חקיקה טעון פרשנות על-פי לשונו, ועל-פי תכלית הנורמה הטמונה בו. הפרשנות מתוחמת, בראש וראשונה, למסגרת הלשונית של הנורמה החקוקה, אשר בגידרה ובתוך גבולותיה נבחנת התכלית. במרחב הלשוני שהטקסט החקיקתי מתיר, נזונה הפרשנות מתכליתה של הנורמה, ובמקום שבו תתכננה מספר תכליות אפשריות, יפעיל בית המשפט שיקול דעת פרשני ויברור את התכלית הראויה מבין התכליות השונות האפשריות (ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, פרשנות חקיקה, עמ' 80-81; בג"צ 6728/06 עמותת אומץ נ' ראש הממשלה ([פורסם בנבו], 30.11.06)). מבין המשמעויות הלשוניות האפשריות על-פי הטקסט, יש לבחור במשמעות המגשימה את רוחו ותכליתו של החוק (הנשיא ברק בבג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פד"י מג(2) 728, 736 (1989); ע"א 77/88 צימרמן נ' שרת הבריאות, פד"י מג(4) 63, 72 (1989))". וכן ראו האמור בדנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' ברק כהן מפי כב' נשיאת בית המשפט העליון (כתוארה אז) השופטת ד. בייניש בזו הלשון: "כך נקבע כבר בפסיקתנו כי בשלב הראשון על הפרשן לבחון את לשונו ואת תכליתו של דבר החקיקה הרלוואנטי ולקבוע האם לדבר החקיקה הנידון יש מספר פירושים אפשריים סבירים מבחינה לשונית, המגשימים את תכליתו. על תכלית דבר החקיקה ניתן ללמוד ממקורות שונים המוכרים במשפטנו ככלי עזר לפרשנות החוק. עם מקורות אלה נמנים, בין היתר, לשון דבר החקיקה, מיקומו בחוק והשתלבותו בהוראות חקיקתיות אחרות הנוגעות לעניין. על הפרשן להגדיר מהי התכלית הסובייקטיבית ומהי התכלית האובייקטיבית של דבר החקיקה הנידון ולאזן ביניהן. התכלית הסובייקטיבית משקפת את כוונת יוצר החוק והיא נלמדת במידה רבה מההיסטוריה החקיקתית של דבר החקיקה הרלוואנטי (ראו בג"צ 4769/90 זידאן נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מז(2) 147, 161-160 (1993)). תכליתו האובייקטיבית של דבר החקיקה היא עניין נורמאטיבי והיא משקפת את הערכים ועקרונות היסוד שבבסיס שיטת המשפט, שההנחה היא כי כל דבר חקיקה מבקש לקדמם ולא לנגוד להם (ראו בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 329 (1988)). לאחר שהפרשן קובע את תכליתו של דבר חקיקה מסוים, עליו לבחור מבין הפירושים האפשריים הסבירים של לשון דבר החקיקה את המשמעות שמגשימה טוב יותר מכל משמעות אחרת את תכליתו של הדין. לפיכך, אם הפרשן מגיע למסקנה כי ישנו רק פירוש סביר אחד ללשון דבר החקיקה, המגשים את תכליתו, זהו הפירוש שלפיו יש לנהוג; שכן "אין לבחור במובן אפשרי שאינו מגשים את תכליתו של הדין" (ראו: עניין אסד, בעמ' 557; כן ראו ע"פ 6070/04 שיח נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 76, 93 (2005))".

בחקירתו העיד נציג הנתבעת כי "בהתחלה היה עם חבר שהכיר בינינו שמו צ'ארלי דהן והוא מכר של שנינו". חרף אי ההתאמה ביחס לזהותו של מי שנכח באותה פגישה שקדמה לפגישה שבה בוצעה העסקה הרי שאין לייחס את אי הבהירות לחובת הנתבעת.

...

בנסיבות המיוחדות של תיק זה סבורני כי גם אם היה מקום לייחס לנתבעת הפרה של חובת הגילוי הרי שאשמו התורם של התובע מגיע כדי 100% ומאיין לחלוטין את אותה הפרה שכאמור לא קבעתי כי התרחשה כלל ועיקר.

לנוכח כל האמור לעיל דין התובענה להידחות.

סיכומו של דבר לנוכח כל האמור אני מורה על דחיית התובענה.

בעקבות מכתב המשיב 3 לעותרת, החלה התכתבות בינו לבין באי כח העותרת, במהלכה אף התערבה עו"ד רבקי דב"ש, ראשת היחידה הממשלתית לחופש המידע, אשר שלחה מכתב ביום 30.4.2015 למשיב מס' 3 (נספח ה' לעתירה).

במכתבה ציינה עו"ד רבקי דב"ש את עמדת היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים באשר לדרישות המשיב 3 כלפי העותרת, לגילוי פרטים על ידה, נאמר במכתב: " ... בתגובה לבקשת מידע שהגישה עמותת הצלחה, הצבת דרישות לקבלת פרטים רבים ממגיש הבקשה כגון אישור על פעולה בשם תושבי קריית גת, יומני פגישות של העובדים בעמותה וכד'. למען הסר ספק, נבהיר כי לדרישות אלה, אין בסיס בחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: "החוק") ומכאן כי אין לרשות או לממונה סמכות לידרוש ולחקור את מבקש המידע, מלבד לגבי מידע הנידרש לשם טפול בבקשה".

...

טענת השיהוי שהעלו המשיבים לטענת המשיבים, דין העתירה להימחק על הסף, בשל שיהוי בהגשתה.

אין זה מעלה או מוריד לענייננו אם בסופו של דבר פגישה שנרשמה ביומן לא התקיימה, ואם התקיימה כמה זמן נמשכה או מי השתתפו בה. המידע שמצוי ביומנים מלמד, לנוכח הבהרות המשיבים כי היומנים לא עודכנו בדיעבד, את לוח הזמנים המתוכנן של המשיב 2 ועניין זה הוא בהחלט "מידע". המשיבים טענו כי בקשת העותרת אינה ממוקדת בזמן – גם טענה זו אין לקבל.

המשיבים אף טענו כי אין לחייבם לפרט את הסיבות בעטיין מצאו לנכון למחוק רישומים ביומנים – אם אכן יבחרו לעשות כן. עניין זה מוסדר בסיפא של סעיף 11 לחוק חופש המידע "נעשו השמטות או שינויים כאמור, תציין זאת הרשות, אלא אם כן אין לגלות עובדה זו, מהטעמים המפורטים בסעיף 9(א)(1)". הכוונה במילה "השמטות", כעולה מהסעיף, "השמטת פרטים", הינה "למחיקות". נזכיר כי סעיף 9(א)(1) עניינו "מידע בנושאים ששר הבטחון, מטעמים של שמירה על בטחון המדינה, קבע אותם בצו, באישור הוועדה המשותפת". המשיבים הלינו על כך כי צדדים שלישיים עלולים להיפגע בשל כך שיומני המשיב 2 יימסרו לעותרת וכי היה על העותרת לצרפם כצדדים לדיון.

א. אשר על כן, העתירה מתקבלת.

לטענת דה מרקר היומנים כוללים פגישות עבודה של דנקנר בעת היותו אישיות ציבורית, וביניהן פגישות עם אישי ציבור (שלוש פגישות בחודש אחד עם ראש הממשלה בביתו), פגישות עם גורמים בכירים בבנקים, עם אנשי תוכן בעתון מעריב, עם אנשי עסקים ועוד.

על כן, בית המשפט נידרש לבחון את עתירתו של דנקנר לאיסור פירסום בהנתן העובדה שאל מול האנטרס של דנקנר בהגנה על פרטיותו עומד אינטרס צבורי של הצגת חומרים אלה, כחלק ממארג ראייתי שנועד לבסס את האישום הלכאורי כנגד דנקנר.

המבקש אומנם איננו פוליטיקאי או איש ציבור במובן המובהק, הוא אינו נבחר ציבור, ראש עיר או ממלא פונקציה במשרה בשירות הצבורי, אך מכך אין ללמוד שלציבור בישראל בכלל ולציבור המשקיעים בחברות בפרט, אין עניין ממשי בגילוי מידע רלוואנטי לגבי אופן היתנהלותו באותם ימים קשים בהם הקונצרן בשליטתו היה נתון בקשיים כלכליים עצומים, קשיים אשר השפיעו גם על כספו של הציבור ועל עתידן של אותן חברות גדולות במשק.

...

החלטתי זו מתייחסת לאותם חומרי חקירה שהוגשו לבית המשפט ומהווים חלק מתיק המוצגים.

מעבר לנדרש אציין כי מסכים אני עם טענות המאשימה ודה מרקר לעניין זה, בית המשפט אינו יכול להיעתר לבקשה כללית וגורפת ולאסור פרסום חומרים באופן אפריורי, אלא נדרש הוא לבחון כל בקשה לגופה וליתן החלטתו לאחר שאיזן בין עיקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות העלולה להיגרם מפרסום המסמך הספציפי לגביו מבוקש איסור הפרסום.

ראוי להם, לכל הצדדים, לנהוג באיפוק ובאופן שימזער את הפגיעה בעיקרון ניהולו התקין של ההליך המשפטי, בייחוד ההליך הפלילי, שכן לעיתים פרסום של חומרי חקירה, שבסופו של דבר לא יוגשו כמוצג משפטי, עלול להכתים נאשם ולהשחיר את פניו בציבור, ולגרום לו לפגיעה בקרב משפחתו ומקורביו, כאשר בסופו של דבר חומר זה לא מוגש כראיה משפטית.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה, ומתיר את פרסום אותם חלקים של היומנים אשר הוגשו כמוצגים לבית המשפט כאמור בסעיף 27 להחלטה לעיל.

בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי על מנת לעמוד בדרישת סעיף 8(1) לחוק, על הרשות להוכיח כי גילוי המידע "הביא להסטה של משאב קיים באופן היוצר הכבדה ממשית על הרשות במילוי משימתה העיקרית" (עע"ם 2398/08 מדינת ישראל - משרד המשפטים נ' סגל, פ''ד סד(3) 666 (2011), בפיסקה 29 לפסק דינה של כב' השופטת מ' נאור).

בכפוף לאמור בהמשך פסק דין זה, ככלל במידע שהושחר אף לא טמון אינטרס צבורי, אשר יש בו כדי לגבור על האינטרסים העומדים ביסוד הסייגים למסירת המידע, שהוכחו במקרה זה. לקביעה הכללית הנ"ל, על פיה יש בסיס לעיקר הפרטים שהושחרו, מספר חריגים מצומצמים, העולים מעיון בחומר: השחרה במספר מקרים של שמות בעלי תפקיד שנפגשו עם ראש הממשלה, כאשר תוארים המלא לא הושחר, וממילא שמותיהם של האנשים ידועים ברבים ונגישים לכל (ראו לדוגמה 1.4.15, 16:00; 29.4.15, 15:00).

על רקע הטענות לפגיעה אפשרית בפרטיותו של ראש הממשלה כתוצאה ממסירת המידע על פגישותיו עם עורכי דינו, ניתנה החלטה (1.2.21) על צרופו של ראש הממשלה כמשיב לעתירה.

...

על רקע האמור, ניתנות בזה ההוראות הבאות: על המשיבים למסור את יומנו של מר קרא לידי העותרות, במתכונת בה נמסרו יומני שרים במקרים אחרים.

העתירה מתקבלת באופן חלקי, בהתאם לאמור בפסקאות 18, 25 ו-28 לעיל.

בשים לב לפעולות הנדרשות לשם הכנת המידע לצורך מסירתו לעותרות, אני מורה למשיבים להשלים את מסירת כלל המידע שנקבע עד ליום 12.9.21.