גילוי פרוטוקול דיונים לפי חוק זכויות החולה

נטען כי בית משפט מינהלי נעדר סמכות עניינית לידון בבקשת המטופלים מאחר שאינו מוסמך לידון במקרים של זכות עיון פרטית בחומרי חקירה, אלא רק בבקשות על פי חוק חופש המידע.

זוהי לשון החוק: 14(א) הוראות חוק זה לא יחולו על הגופים שלהלן, ועל מידע שנוצר, שנאסף או שמוחזק בידיהם – (8) כל גוף או רשות שיש להם סמכות חקירה על פי דין, לגבי מידע שנאסף או שנוצר לצורכי חקירה ולגבי מידע מודיעיני; (9) מערכי המודיעין והחקירות של משטרת ישראל, וכן יחידות נוספות אשר השר לבטחון הפנים, באישור הוועדה המשותפת, קבע אותן בצו; תחילתו של העירעור שלפנינו בבקשה שהוגשה לממונה בבית החולים, לפי חוק חופש המידע, החל על בית החולים רמב"ם כבית חולים ממשלתי.

פריטים אלו מתייחסים לפרוטוקולים מדיונים פנימיים שהתקיימו בבית החולים ותכתובות בנושא, דו"ח ועדת בדיקה שנערך בבית החולים ודיווחים שנעשו למשרד הבריאות.

באשר לערעור המדינה, בה מבוקש למנוע, בנגוד להכרעת בית משפט קמא, את גילויים של פריטים ח': "מועד מדויק בו הובא, לראשונה, לידיעת בית החולים השמוש בתרופות פגות תוקף; ו-ט': "רשימת התרופות המלאה בהן נעשה שימוש בתרופות פגות התוקף". בהתייחס לשיקולים השונים אשר עשויים להצדיק מניעת גילוי מידע, המדינה אינה טוענת שמסירת המידע הנ"ל תביא לפגיעה בזכות לפרטיות של מוסרי המידע או של מי מהגורמים הרלוואנטיים, וכן אינה מתייחסת לחשש מפני הרתעת הציבור מלשתף פעולה עם גורמי החקירה.

...

סוף דבר: מהנימוקים שפורטו לא הייתי מתערב בפסיקת בית המשפט המחוזי.

הערעורים נדחים.

השופטת ע' ברון: אני מסכימה עם התוצאה שאליה הגיע חברי המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל, שלפיה הערעורים שניהם דינם להידחות.

יש לציין כי אותה חובת גילוי הוכרה בפסיקה אף טרם חקיקת חוק זכויות החולה.

במצב דברים זה, השאלה העומדת לדיון היא האם העובדה שלא פורטו בכתב יד הסיכונים על גבי טופס ההסכמה הכללי מעידה כשלעצמה על העדר הסכמה מדעת של התובעת להליך הניתוחי? ד"ר גרון טען בהקשר זה שתי טענות: האחת, כי החתימה עצמה על טופס ההסכמה הייתה סופו ה"טכני" של תהליך ממושך של גילוי ומסירת מידע אודות הניתוח וסיכוניו הן במסגרת הציבורית בבי"ח פוריה והן על ידו בבדיקתו את התובעת ביום 15.8.11, כפי שפורט לעיל (וראו גם עמ' 76 לפרוטוקול שורות 25- 35).

אולם החתימה על טופס הסכמה אינה חזות הכול בקביעה האם הושגה הסכמה מדעת לפי חוק זכויות החולה.

...

שני הנתבעים דוחים מכול וכול את טענות התובעת וטוענים כי דין התביעה כנגדם להידחות.

"בית המשפט הוסיף וקבע למעלה מן הצורך, כי גם אילו קבע כי הייתה רשלנות כלשהי מצד בית החולים ורופאיו - ובמקרה דנן לא נמצאה רשלנות - הרי שלא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הנזקים להם טען הניזוק. התופעות עליהן מתלונן הניזוק הינן תוצאות ידועות וצפויות של ניתוח לקיצור קיבה שהוסברו הסבר היטב למערער לפני הניתוח ואין הן בהכרח נגרמות על-ידי מעשה או מחדל רשלני כלשהו." סוף דבר התובעת לא השכילה להוכיח את טענותיה לרשלנות כלפי מי מהנתבעים לדין תביעתה בעילה זו להידחות וכך אני מורה.

איני סבורה כי התובעת הוכיחה כי הניתוח בוצע שלא בהסכמתה מדעת ולפיכך טענה זו כמו גם טענתה לפגיעה באוטונומיה – דינן להידחות.

לאור האמור, דין התביעה כולה להידחות.

המשיבה היתנגדה לבקשת האישור וטענה כי אין למבקש עילת תביעה אישית; כי הזמנת משקפי הראיה ורישום למועדון הלקוחות נעשו על שם בת זוגו; כי בדיקת הראיה בוצעה לבת הזוג על ידי מפעיל עצמאי וחיצוני ואין במערכת המשיבה כל נתון המזוהה עם המבקש; כי אין ממש בעילות התביעה הנוספות המתייחסות להפרת חוק זכויות החולה, לניהול מאגר מידע ופגיעה בפרטיות.

בתמצית, ברע"א 8597/21 יעקב נ' נבואני (21.02.2022) נקבע כי בבקשה להגיש ראיות נוספות באיחור, על בית המשפט לשקול את אופי הראיה הנוספת, השלב אליו הגיע ההליך, האם המבקש ידע או היה עליו לדעת על קיום הראיה בשלב מוקדם יותר, ומהי תרומתה של הראיה שהוספתה מתבקשת לגילוי האמת.

דיון והכרעה בהתאם לתשובת המבקש לבקשה דנן, כי יש לו בכל מקרה עילת תביעה אישית ואין כל תועלת ראייתית במסמכים שמבוקש לצרף, שכן "עולה כי למשיבה אין כתב הסכמה חתום שנימסר למשיב טרם ביצוע העסקה, ולכן די בכך כדי לקבוע כי בכל מקרה למבקש ישנה עילת תביעה אישית נגדה... מדוע המבקשת איננה יכולה להביא כתב הסכמה חתום אחד על ידי לקוח כלשהוא מסניף אירוקה ברחובות?..." מכלל המסמכים שהוגשו בהליך, לרבות פרוטוקול הדיון, עולה כי מחלוקת מהותית בין הצדדים נוגעת לשאלה אם ניתנה הסכמה של המבקש המוותר על האפשרות לקבל את תשובת בדיקת הראיה שביצע, ואם המנעות המשיבה מלמסור לו את התשובה מקימה לו עילת תביעה אישית.

...

עם זאת, לנוכח המסקנה אליה הגעתי כפי שיפורט להלן, משמצאתי טעם ענייני בקבלת הבקשה, זו לא תידחה בשל פגם זה, והדבר יילקח בחשבון במסגרת קביעת ההוצאות בגין הבקשה.

ההלכה סוכמה בפסקה 15 להחלטה ברע"א 4321/22 ריץ' אנד רויאל שוקי הון בע"מ נ' ביטוסי בע"מ (13.09.2022), שם נקבע כי "לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב בהפעלת סמכותו להיעתר לבקשה לתיקון כתב טענות. ברבות השנים השתרשה בפסיקה גישה ליברלית ומרחיבה בנוגע להפעלת סמכות זו, לפיה כל עוד נמצא שיש בתיקון תועלת לבירור המחלוקת בין הצדדים, ייעתר בית המשפט לבקשת התיקון ברוחב לב. לצד דברים אלה נקבע בפסיקה, כי בקשות לתיקון אינן מתקבלות באופן אוטומטי, כי אם מדובר בפרי של איזונים בין שורה של שיקולים, בהם: התרומה האפשרית של התיקון לבירור הפלוגתאות; השלב הדיוני שבו מצוי ההליך; תום ליבו של המבקש; שיהוי אפשרי מצדו בהגשת הבקשה; והשפעת התיקון על משך הדיון וניהולו בשים לב גם לאינטרס הציבורי הכולל ביעילות ההליכים...". גם לאחר תיקון תקנות סדר הדין האזרחי, כפי שנפסק בהחלטות רבות מאז התיקון (לרבות בהחלטה בעניין ריץ אנד רויאל שהובאה כאן), אין שינוי מהותי במבחנים הנוהגים, למעט בחינה קפדנית יותר כדי למנוע הימשכות הליכים ולהביא לפישוט וקיצור ההליכים האזרחיים [ר' לעניין זה גם ההחלטה בת"צ (מחוזי ת"א) 44609-06-21 אוליר מסחר ותעשיות בע"מ נ' פ.י.ב.י. אחזקות בע"מ (14.10.2022), המתייחסת גם להליכים ייצוגיים].

סוף דבר על בסיס השיקולים שפורטו לעיל, אני מאשרת את צירוף המסכמים לבקשת המשיבה ומאפשרת הגשת תשובה מתוקנת בנוסח שצורף לבקשה כפי שהוגשה ביום 13.03.23.

כך ביום 17.2.22, ובהמשך לבקשה, העיד פר' שמעון פולק לפני ובעקבות עדותו זו ניתנה החלטתי, בו ביום, בפרוטוקול הדיון, במסגרתה דחיתי, בשלב זה, את הבקשה לחשוף את דו"ח הארוע, שכן התרשמתי מתוך עדותו כי מדובר, לכאורה, בדו"ח ניהול סיכונים וככזה הוא בגדר דו"ח חסוי הנהנה הן מהגנת עו"ד-לקוח מעת שהועבר לחברת ענבל – מבטחת ביה"ח וליועציה המשפטיים, והן מהגנת חסיון מסמכים שהוכנו לקראת הליך משפטי.

לסברת התובעים יש בתעוד ובעדויות שהצטברו להצדיק את גילוי המסמך וחשיפתו מכוח הוראות חוק זכויות החולה ובהיותו בגדר מיסמך מסקנות ועדת בדיקה כהגדרתה בחוק.

...

עדויות שנוספו אחר מתן החלטתי מיום 17.2.22 ונשמעו במסגרת שמיעת הראיות בתיק, לא היה בהן לסתור באופן ברור את עדותו של פר' פולק.

וכזו גם מצאנו בדבריו ש כב' הש' י. עמית בעניין רעא 6171/17 - פלוני נ' קופת חולים מאוחדת,(2017) - "חיסיון עורך דין-לקוח נתפס כחיסיון מוחלט שלבית המשפט אין סמכות להסירו, גם לא במסגרת הליכים אזרחיים ... עם זאת, הובעה בעבר דעה התומכת בהפיכת חיסיון עורך דין-לקוח לחיסיון ש'אינו מוחלט' ... או לחסיון יחסי בהליכים אזרחיים ..." לצידו של חסיון עורך דין לקוח עומד חסיון נוסף – יציר הפסיקה – שעניינו במסמכים שהוכנו לצורך משפט או לצרכי יצוגו של לקוח בהליך משפטי, שגם אז עסקינן בחסיון חמור העומד בפני עצמו ויותר מכל הוא חסיון "חפצי" ולא חסיון "אישי" בלבד (ע"א 407/73 - יצחק גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בעמ, (1974)), וכפי שהבהיר המלומד י. קדמי, בספרו הנזכר בעמ' 1077 - "מקום שמדובר ב"מסמכים משפטיים" הבאים בגדר החסיון משום שנולדו לצורך התדיינות משפטית קיימת או צפויה (בין שהוכנו על ידי בעל דין או על ידי עורכי הדין ובין שהוכנו על ידי גורם שלישי לבקשתם, ואפילו טרם הוחלפו בין עורך הדין ולקוחו כאמור בסע' 48 לפקודת הראיות (נ"ח) - יהיו מסמכים אלו חסויים כשלעצמם.

מכלל האמור הבקשה נדחית.

"יש להוכיח בראיות קונקרטיות שהמנוח עשה כן בכוונה שייוולדו לו ילדים לאחר פטירה... הנסיבות האופפות את הקפאת הזרע במקרה דנא, לא מבססות כוונה להולדת ילדים לאחר פטירה". הרופאה שטיפלה בקטין והעו"ס מבית החולים העידו שהקפאת זרע של חולים העומדים לקבל טפול כימותראפי הנו שגרתי ומהוה חלק מפרוטוקול הטיפול.

אכן, זרע לא מוגדר "איבר" לפי חוק השתלת אברים, אולם ניתן ללמוד מכך שאפוטרופוס "יכול להמשיך דרכו של הנפטר, גם לאחר מותו". כשם שלאפוטרופסים מוקנית הזכות להחליט בנושא תרומת אברי קטין שנפטר והאפוטרופסות לא פוקעת, כך צריכה לעמוד למערערים הזכות להחליט באופן בלעדי על שימוש בזרעו של בנם, ללא כל היתערבות בהחלטתם.

גישה זו תואמת את האמנה בדבר זכויות הילד שאושררה בישראל בשנת 1991 ואשר קובעת בסעיף 12 כי יש להבטיח לילד מתחת לגיל שמונה עשרה "המסוגל לחוות דיעה משלו, את הזכות להביע דיעה כזו בחופשיות בכל עניין הנוגע לו, תוך מתן משקל ראוי לדעותיו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד". יצוין גם, כי בסעיף 24 לתזכיר חוק הירושה תשפ"א – 2021 מוצע לתקן את חוק הירושה הקובע שצוואה שערך קטין פסולה ותחת זאת לקבוע שקטין מעל גיל 16 שנים יהיה כשיר לערוך צוואה באישור בית המשפט אם נוכח בית המשפט "לאחר ששמע את הקטין, כי הצוואה נעשתה בהסכמה חופשית וכי הקטין מבין את משמעות הצוואה, תוצאותיה, ואת יכולת שינוייה". כמו כן, בהצעת חוק זכויות החולה (תיקון - הסכמה מדעת של קטין), תש"ף-2020 ( https://main.knesset.gov.il/Activity/Legislation/Laws/Pages/LawBill.aspx?t=lawsuggestionssearch&lawitemid=2140993) הוצע להסדיר את ההסכמה מדעת של קטינים למתן טפול רפואי וזאת בהתאם למגמה הקיימת כיום בארץ ובעולם להכיר בזכויות קטינים ובני נוער בהתייחס לגופם ולמצבים שונים בחייהם.

לפיכך, אין יסוד לטענת המערערים בפנינו כי "ההחלטה להביא ילד לעולם התקבלה עוד טרם מותו... בחייו" (עמ' 3 שורות 16-17 לפרוטוקול הדיון בעירעור).

(ב) האם הוכח שהקטין רצה שייעשה שימוש בזרעו לאחר מותו? כפי שנקבע בבע"מ 6046/18 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (2.9.19): "שימוש בזרעו של אדם שנפטר לשם הבאת ילדים לעולם מתאפשרת מבחינה משפטית בראש ובראשונה בשל עיקרון כיבוד רצון הנפטר, הנובע מהאוטונומיה של הפרט וזכות האדם על גופו... האוטונומיה של הנפטר משמעה היתחקות אחר רצונו שלו: שלו ולא של אחרים. זהו כבודו. כאשר הנפטר אינו מותיר אחריו הוראה מפורשת בעיניין, יש להיתחקות אחר רצונו המשוער. אך רצון משוער איננו מושג שיש ליצוק לו תוכן נורמאטיבי-ערכי התלוי בשאלה מה ראוי שיהיה רצונו של הנפטר. היתחקות אחר הרצון המשוער גם אינה תלויה ברצונם של גורמים חצוניים, אלא בנפטר עצמו. אכן, לעיתים ניתן להעזר בגורמים חצוניים – דוגמאת הוריו של הנפטר – כדי לגלות, מבחינה ראייתית, מה היה אותו רצון משוער. אך הם אינם יכולים לעצב בעצמם את אותו הרצון, הגם אם הדבר נעשה מתוך ניסיון להיתמודד עם אובדן גדול, ומתוך אהבה וכמיהה להשיב את מה שאיננו עוד... היתחקות אחר רצון הנפטר היא מהמשימות הקשות. הוא אינו בנמצא כדי להעיד על שארע בנפשו. קושי זה עולה וצף שוב ושוב בסוגיות של דיני ירושה. אלא שכאן המצב מורכב יותר: שימוש בזרע מן המת אינה שקולה להעברת נכסיו של נפטר מיד ליד. לא מדובר בנכס, כי אם במטען גנטי שבכוחו להביא חיים לעולם, ליצור אדם בשר ודם בעל מחשבה ותודעה – הלא הוא נזר הבריאה. לכך נוסיף כי לא מדובר בנכס קיים, כי אם ביצירת חיים חדשים. מהאין ליש. לא ירושה אלא מורשת. זהו פרק חדש שעל הנפטר לכתוב. עסקינן בסוגיה מורכבת מאין כמוה, ודוקא מתוך ערכם הרב של החיים שייוצרו, כמו גם ערך האוטונומיה של הנפטר – יש להיתחקות אחר רצונו המשוער על בסיס אינדיקאציות ברורות וראיות משמעותיות. בל ניתן למילה "משוער" לבלבל אותנו: לא ניתן להוכיח רצון משוער באמצעות השערות גרידא.

...

לפיכך, אני סבור שאין לקבוע קטגורית שלרצון של קטין כבן שבע עשרה, כמו במקרה דנן, אין תוקף משפטי.

סיכומו של דבר: אציע לדחות את הערעור, תוך שאת השאלה העקרונית האם יש ליתן תוקף משפטי לרצונו של קטין לעשיית שימוש בזרעו לאחר פטירתו, נותיר בצריך עיון.

משאין מקום להבחין בין בגיר לקטין בכל הנוגע לצורך בקיומן של "אינדיקציות ברורות וראיות משמעותיות" בדבר רצונו של מנוח להביא מזרעו ילדים לעולם גם אם אינו בין החיים; ילדים שלא יכיר ולא יגדל; ילדים שיגדלו בחברת אם שאינו מכיר; אם שאחרים, גם אם אלו הוריו, יבחרו במקומו להיות אם לילדיו; משראיות שכאלה לא הונחו לפני בית משפט קמא, גם לא לפנינו, במקרה מושא פסק דינו של בית משפט קמא - אין מנוס אלא לדחות את הערעור ודי בטעם האמור לשם כך. השאלה הנכבדה, בה הכריע בית משפט קמא, בדבר הכרה ברצון של קטין להורות אינה צריכה הכרעה במקרה שלפנינו ואני מסכים עם חברי, הש' שילה, כי ניתן להותירה בצריך עיון, מנימוקיו.