גילוי מסמכים בבית המשפט לענייני משפחה: הליך וזכויות

נטען כי בין הצדדים מתנהלים הליכים נוספים לרבות בבית-המשפט לעינייני מישפחה וההליך דנן הוא חלק מניסיון פסול של התובעת לרפות את ידי הנתבע.

לעמדת התובעת, הבקשה היא מסע דיג פסול שאין בינו לבין התביעה דבר; עסקינן בתביעה להשבת כספים והטבות שנלקחו ללא זכות, והנתבע מבקש להסיט את הדיון לשאלת חוקיותו של הסכם הפרישה עליו חתם.

הדברים תואמים את הפסיקה העשירה הקיימת לגבי אופן הפעלתה של תקנה 122 ואמות-המידה שחלות על השמוש בה. הליכים מקדמיים חיוניים להליך משפטי הוגן ולחקר האמת: "הכלי הדיוני של גילוי מסמכים ושאלונים, נועד, עד כמה שניתן, להביא את הצדדים המתדיינים לעמדה התחלתית ונקודת זינוק פחות או יותר שווה. [...] מענה לשאלון נועד להשיג מטרות דיוניות נוספות, שחלקן נוגע לחסכון בזמן שפוטי וחלקן נוגע לקבלת נתונים שיאפשרו להוכיח את התביעה או לדחותה, כמו גם העברת נושאים לגביהם ניתן לאסוף מידע לצדדים, לשם הכנת תצהירים מטעמם, לחידוד השאלות השנויות במחלוקת והשגת הודיות" [בש"א (מח' ת"א) 3914/09 (ת"א 1516/06) שוטן נ' אייזנברג (2009); רע"א 557/00 אפרופים שיווק וייזום 1991 בע"מ נ' מדינת ישראל (2000)].

בקדם-המשפט הצהירו הצדדים: "לשאלת ביהמ"ש הנתבע הגיש תביעה לביטול ההסכם משנת 2014 והתביעה נמחקה [ש' 11 בעמ' 1 ור' גם הצהרת בא-כוח התובעת בעמ' 2 ש' 5-1]. עם מחיקת התביעה העצמאית שהנתבע הגיש בעיניין זה – וסתימת הגולל על טענות הנתבע בגדרה של עילת תביעה זו, בדרך המלך, אין להדרש לטענותיו בדבר אי-חוקיותו של הסכם הפרישה ובטלותו בהליך דנן, בדלת האחורית. בדין טענה איפוא התובעת כי המסמכים שהתבקשו כלל אינם רלוואנטיים למחלוקת הנדונה בהליך זה, ולא חלה עליה חובה לגלותם ולהמציאם.

...

מן הכלל אל הפרט דין הבקשה להידחות תוך חיוב הנתבע בהוצאותיה.

סיכומם של דברים הבקשה נדחית.

הנתבע ישלם לתובעת את הוצאות הבקשה, ללא קשר לתוצאות ההליך, בסך 5,256 ₪ (כולל מע"מ), זאת תוך שלושים יום מן המועד בו תומצא לו ההחלטה.

בתיק היתקיים קדם משפט ביום 09.05.23, כאשר ביום 04.05.23 הוגש תצהיר גילוי מסמכים מטעם הנתבעת, אליו צורף עותק מכתב התביעה (שהוגש ביום 13.04.23) נגד הבעל לשעבר והתובע במסגרתה עתרה הנתבעת, בין היתר, לפירוק השתוף בדירה – תלה"מ 17970-04-23 (להלן: "התביעה במשפחה").

ודוק, בית משפט זה איננו עוסק בזכויות אלו, ומכאן שהכרעה בתיק זה בראיה מצומצמת עלולה להוביל לתוצאה חלקית, ספק אם מוצדקת, שלא תביא לסיום המחלוקות בין הצדדים, ואפשר שתעמוד בסתירה לקביעה אחרת של בית המשפט לעינייני מישפחה.

כך הדבר בעניינינו, ומשמצאתי כי הצדדים שבפני אינם חוסים תחת הגדרת "בן מישפחה" שבחוק, ומשכך, לכאורה נעדר מקומה של התובענה דנן מטרקלינו של בית המשפט לעינייני מישפחה, אין בידי אלא לבחון במקרה דנן ההצדקה להעמדת ההליך על בסיס העיקרון של "הליך תלוי ועומד". ודוק, עניין זה הלך והתחדד עת הגישה הנתבעת שבפני את התביעה במסגרת ההליך במשפחה, במסגרתה נתבעו סעדים שיכול והנם חופפים לסעד המבוקש בהליך שבפני, ולכל הפחות הסעדים שנתבעו שם בתביעה במשפחה בהכרח מקרינים על ההליך שבפני ולהיפך.

...

אשר לשיקולים לאיזו ערכאה תינתן זכות הבכורה, יפים לעניינו הדברים שנכתבו ברע"א 2407/14 מורן רחום נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (פורסם במאגר "נבו", להלן : "ענין מורן") : "הכלל צריך להיות שכאשר הוגשו הליכים בשתי הערכאות (ואפילו ההליך בבית הדין לעבודה נפתח לאחר ההליך בבית המשפט האזרחי) תינתן עדיפות לסיום הבירור בבית הדין לעבודה. אם כן, במקרה שמתנהל הליך בבית הדין לעבודה ומוגשת תביעה לבית המשפט האזרחי אשר מבוססת על שאלות דומות, ראוי כי תוגש בקשה לבית המשפט האזרחי להעמיד את ההליך שהוגש לפניו. הוא הדין במקרה שבו התביעה בבית הדין האזורי לעבודה הוגשה שעה שכבר מתנהל הליך בבית המשפט האזרחי. עם זאת, במקרים שבהם כבר התקדם משמעותית הדיון בהליך בבית המשפט האזרחי, עשויה להיות הצדקה לכך שבית המשפט האזרחי יימנע מעיכוב הדיון המתקיים בפניו. שיקולים נוספים שעשויים לסייע בהכרעה האם על בית המשפט להעמיד את ההליך שמתנהל לפניו הם: היקף השאלות המשותפות בשני ההליכים והיחס שלהם לשאלות הפרטניות; חלקו של הדיון בתנאי העבודה בשאלות המשותפות (ככל שהדיון בסוגיה זו רחב יותר ראוי שתתברר קודם התביעה בבית הדין לעבודה); הכרעתה של איזו ערכאה בשאלה שבמחלוקת תהווה מעשה בית-דין ביחס לערכאה האחרת; והאם הליך אחד עשוי לייתר את האחר (ראו והשוו: רע"א 2598/91 וולפסון נ' וולפסון, פ"ד מה(5) 816, 817 (1991); עניין חזאן, בפסקה 4; עניין פרפרה, בפסקאות 12-11). אכן, כאשר ענייננו בסוגיה של "הליך תלוי ועומד" וכיבוד הדדי בין ערכאות הכללים אינם יכולים להיות מנוסחים במתכונת של "כלל ולא יעבור". אולם במקרה הרגיל, אנו סבורים כאמור שראוי שההליך בבית הדין לעבודה יזכה לבכורה".

בהליך שבפני התקיים קדם משפט אחד, ביום 09.05.23, במסגרתו כאמור העלה בית המשפט מיוזמתו את הסוגיה נשוא החלטה זו. על כן, לא ניתן לומר כי ההליך דנן התקדם באופן משמעותי, ומכאן, שגם באיזון הראוי בין שיקולי היעילות ויתר השיקולים שהובאו לעיל בנוגע להעמדת ההליך לפי העקרון של "הליך תלוי ועומד" למול התקדמות ההליך, הרי הכף נוטה בברור לטובת השיקולים העומדים בבסיס הדוקטרינה בעניין "הליך תלוי ועומד". סבורני עוד, כי התוצאה אליה הגעתי דרה בכפיפה אחת עם עקרונות היסוד שנקבעו בסעיפים 1 עד 5 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט 2018.

סיכומו של דבר – אני מורה על עיכוב ההליכים בתיק זה עד להכרעה בתביעה במשפחה – תלה"מ (קריות) 17970-04-23.

נטען כי המשיב 1 מנצל את מצבו של המשיב 2 תוך הצגת מצג מטעה בפני הרשויות ובפני בית המשפט על מנת לשלול זכויותיה של המבקשת.

בפסק הדין נקבע כי כאשר מוגשת בקשה לגילוי מסמכים בבית המשפט לעינייני מישפחה יש לבחון האם הגילוי דרוש לבירור המחלוקות .

הליכים בבית משפט זה מתנהלים בין בני מישפחה , בדרך כלל בדלתיים סגורות , מתוך נקודת מוצא של שקיפות רבה יותר מאשר בהליך אזרחי רגיל ומתוך הכרה בחובות גילוי מוגברות המוטלות על הצדדים .

...

לאחר עיון בבקשה , בתגובה , בתשובה ובתיק הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה בחלקה באופן שיאפשר למבקשת לקבל מסמכים רפואיים מהגורמים העיקריים שביקשה הנוגעים למשיב 2 החל משנת 2015 מהטעמים שיפורטו להלן .

על כן , אני מקבל את הבקשה בחלקה ומאפשר למבקשת להגיש צווים פורמליים לחתימתי לקבלת מסמכים הנוגעים למשיב 2 מהמוסד לביטוח לאומי , מקופת חולים כללית ובתי החולים השונים לתקופה מיום 1.1.15 ואילך .

כיוון שהבקשה התקבלה בחלקה , אני מחייב את המשיבים לשלם למבקשת הוצאות משפט בסך של 500 ₪ .

הנתבעים לא גילו את המסמך בגילוי המסמכים, אך במכתב מיום 7.11.2017 בין ב"כ החברה דאז וב"כ דיירי הנכס, מציין ב"כ החברה את קיום המכתב, בו הדיירים ביקשו את ביטול הפרוייקט.

כפי שאעמוד בהמשך בדיון בטענות אלו, חל על הנתבעת 2 השתק שפוטי, שמונע ממנה מלטעון טענות שמנוגדות לטענתה בהליכים הראשונים בבית המשפט לעינייני מישפחה, בהם טענה לבעלות בלעדית בחברה ולמעמד מנהלת בה. לכן, טענות הנתבעת 2 נדחות ויש לקבוע, שמתוקף תפקידה כמנהלת בחברה וכבעליה, חלה עליה החובה לדיווח לתובעים על החששות כשעלו.

הרמת מסך בין הנתבעים והנתבעת 1 הכרה בחברה כישות משפטית נפרדת מבעליה ובעלת חובות וזכויות משלה הוא עקרון בסיס בשיטת המסחר והמשפט, שעלולה להביא למקרים, בהם גורמים מנצלים את מסך ההיתאגדות, כדי להיתחמק מהתחייבויות שנטלו על עצמם.

הנתבע צירף לתצהירו, מסמכים מהם עולה, שפנה לבית המשפט לעינייני מישפחה בתקופת הודעת הביטול על-ידי דיירי הנכס, בבקשות למינוי מנהל מיוחד לניהול החברה.

...

טענה זו נדחית, כי הנתבעים 2-3 השתמשו בכספי ההלוואה לשימושם הפרטי.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובעים ביחד ולחוד סך 1,373,653 לפי הפירוט הבא: סך 673,369 ש"ח עבור קרן ההלוואה שלא הוחזרה לתובעים בביטול ההסכם.

בסיכומים עתרו התובעים לסך 2,154,404 ש"ח ואולם אין להיעתר ליתר הסכומים הנטענים בסיכומי התובעים שלא נטענו בכתב התביעה, מעבר לפיצוי המוסכם שנדחה, ולו מהטעם שלא שולמה אגרה בגינם.

בית משפט לעינייני מישפחה בקריות תלה"מ 37373-10-20 פלוני נ' אלמוני לפני כבוד השופטת שירי היימן סגנית נשיאה לעינייני מישפחה-מחוז חיפה המבקשת מ.א.ז. ע"י ב"כ עו"ד אילן יחזקאלי המשיבים .1 האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון משרדי ממשלה 570000605 .2 ד.א.ז (המנוח) .3 מ.ס. ע"י ב"כ עו"ד ח'לאילה מחמוד .4 ר.א.ז פסק דין

בדיון שהתקיים ביום 10.3.2021 ניתן צו לגילוי מסמכים לאיסוף מסמכיו הרפואיים של המנוח החל מיום 1.1.2020 ועד ליום פטירתו 9.6.2020.

בסעיף 23 ואילך להחלטה קבע בית המשפט המחוזי כי סכויי המתנגד להצליח בתביעתו הם נמוכים ביותר, שכן אין בידיו מיסמך כלשהוא לפיו המנוח הקנה או הסכים להקנות לבן זכות בעלות במקרקעין או בבית המגורים וכל היותר ניתן לבסס טענה כי המנוח נתן לבן זכות שימוש במקרקעין ותו לא. כן ציין שהמנוח מכחיש בתוקף הקניית זכות קניינית לבן.

מההחלטה עולה שהמנוח, שהיה צד להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, היתנגד לטענת המתנגד כי לבן ראפת זכות קניינית בקרקע הרשומה על שמו ודוקא בהתנגדות זו יש בכדי לתמוך בגמירות דעתו עת צווה את מלוא רכושו לאישתו.

...

אשר על כן אני קובעת כי התנאי השלישי התקיים.

מסקנה זו עולה משורה של פסקי-דין של בית-משפט זה, שבהם הכשירו איחור בעריכת זיכרון-הדברים לאחר שהשתכנעו מאמיתותה של הצוואה (ע"א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ' פיק [7]; ע"א 631/88 [1] וכן שילה בספרו הנ"ל [9], בעמ' 223).

לאחר ששמעתי את העדים השתכנעתי כי אכן הצוואה משקפת את גמירות דעתו של המצווה.

לסיכום, שוכנעתי כי מתקיימים ששת התנאים הנדרשים לצורך מתן תוקף של צוואה לדברי המנוח שנאמרו בעל פה ביום 27.5.24.

משקבעה הפסיקה כי זכותו של מצווה לעשות ברכושו ככל שיבחר גם אם , "יהא רצונו שרירותי, בלתי סביר, מקפח אף אכזרי ככל שיהיה.[ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק , פ"ד מח(3)705,732.] והמדובר כאמור אף בהדרת יורשים חוקיים שלהם זכות לירושה על פי דין, בודאי שזכותו של מוריש לקבוע מפורשות שרכושו לא יגיע לידי אדם זה או אחר כולל לנושי ילדיו. כך עשה כאן המנוח כאמור באופן מפורש ולא בשום דרך משתמעת ו/או בכסות כשלהיא כזו או אחרת, כניטען. המנוח יצר מבנה מפורש במוצהר שבו תהא זכאית הנתבעת 1 לקבל מרכושו רק אם וכאשר תופטר מפשיטת הרגל." בפש"ר (מחוזי ת"א) 2256/06 לבונטין נ. בנר (ניתן ביום 1.10.2007 – פורסם במאגרים) קבעה כב' השופטת אלשיך: "4. אכן, במקרים בהם פועל החייב עצמו להסתלק מחלקו בירושה או בצוואה, יבחן בית המשפט של פשיטת רגל את מכלול הנסיבות אשר הביאו להסתלקות זה, ויש וההסתלקות תבוטל מחמת היותה הענקה אסורה. אך בענייננו מבקש המנהל המיוחד לבטל החלטה רצונית של מנוחה, אשר לא הייתה בהליכי פשיטת רגל, וביקשה בדרך זו למנוע כי נכסיה יגיעו לידי נושיו של בנה החייב, ואשר הציבה תנאים בצוואתה על מנת להגשים את רצונה. רצון זה יש לכבד ולקיים, אף אם הוא אינו עולה בקנה אחד עם רצונם של הנושים להיפרע מן החייב." לסיכום, מקובלת עלי טענת המתנגד כי מטרתו של המנוח בצוואתו הייתה לדאוג לכך שרכושו לא יגיע בסופו של דבר לנושיו של בנו *** ויישאר בבעלותה הבלעדית של אשתו.

אשר על כן אני קובעת כי ניתן צו קיום צוואה לדברי המנוח שנאמרו בפני שלושת העדים ואשר מפורטים בזיכרונות הדברים מיום 16.8.2020 ומיום 17.8.2020.