גילוי דוחות ביקורת של בנק ישראל

המערערת טענה לפרשנות מצמצמת וחד-סטרית של הסעיף, ולפיה יש לאסור גילוי ידיעות או מסמכים שנמסרו או הוגשו לבנק ישראל (ולפיקוח על הבנקים במסגרתו), אך לא את דוחות הבקורת עצמם, הכוללים ביקורת, מסקנה והמלצה של הפיקוח על הבנקים, בגדר תוצר של "חומר הגלם", של הידיעות והמסמכים שמסרו הבנקים המפוקחים.

הדברים הודגשו בתשובתו של בנק ישראל לעתירה, שם נכתב כי הסודות ביחסי מפקח-מפוקח היא אבן יסוד בעבודת הפיקוח על הבנקים, כי פרשנות שגויה של דוחות הבקורת בקרב הציבור עלולה לפגוע באמון הציבור בתאגיד בנקאי פלוני וליצור "תגובת שרשרת" עד כדי חשש ליציבות התאגיד הבנקאי.

...

בית משפט קמא קיים בנושא זה דיון במעמד צד אחד (מכוח סמכותו לפי סעיף 17(ב) לחוק) ושמע את הסבריו של סגן המפקחת על הבנקים, רו"ח אור סופר, שהסביר את הפגיעה שתיגרם עקב חשיפת הדוחות (הפרוטוקול צורף לעיוננו במעטפה סגורה, ומשכך, ועל אף הסכמתה-בקשתה של המערערת, לא מצאנו טעם לקיים אף אנו דיון במעמד צד אחד).

דוגמה לכך היא תגובת המערכת הרפואית לפסק הדין ברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516 (1995), וראו בלהה כהנא "אין מנוס משינוי ההלכה בעניין גלעד - ההכרח בהחזרת החיסיון לוועדות הבדיקה הרפואיות הפנימיות" מאזני משפט יא 159 (תשע"ו-2016))].

סוף דבר, שהוראת הסודיות הקבועה בסעיף 15א(א) לפקודת בנק ישראל היא הוראת סודיות הקבועה בדין, חריגיה קבועים בדין, וככזו חלה עליה הוראת סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע, ואין להורות על חשיפת החומר מושא העתירה.

בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי בבקשת הגילוי התברר כי קיים דו"ח ביקורת סופי של בנק ישראל (להלן: הדו"ח הסופי).

...

המשיב טוען כי הניח בפני בית המשפט קמא תשתית ראייתית ראשונית – ולשיטתו אף למעלה מכך – בדמות טיוטת הדו"ח. עוד נטען כי הבקשה למתן רשות ערעור לוקה בחוסר תום לב דיוני, וכי תיאור הבנק – לפיו רק על יסוד המסמכים שהועברו לבית המשפט המחוזי מכוח תקנה 119 הוא הגיע למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית ראשונית – אינו תיאור נכון של הדברים.

בנסיבות הייחודיות של המקרה דנא, לרבות התפתחויות שונות – הן עובר להגשת הבקשה לגילוי והן לאחריה – סבורני כי אין הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא במסגרת הביקורת הערעורית על ההחלטה הנידונה.

נראה לי כי די במסמכים המבוקשים שיועברו לידו בהתאם להחלטה זו. הדבר יאפשר למשיב לבחון את אפשרות הגשתה של בקשה לאישור תביעה נגזרת, כפי שנועדה בקשת הגילוי לעשות.

התוצאה היא כי על הבנק להעביר לעיון המשיב את המסמכים המבוקשים, אך לא את הדו"ח הסופי.

מטעם זה החליט בית-המשפט להסיר הן את החיסיון החל על המסמכים מכוח יחסי בנק-לקוח, והן את החיסיון החל על המסמכים הנוגעים לדוח הבקורת של בנק ישראל מכוח יחסי בנק-מפקח.

נראה אם כן כי המבקש נחשף במסגרת הליך הגילוי לרוב המסמכים עליהם התבסס בנק ישראל בדוח הבקורת שנערך על-ידיו.

...

ראשית לא ברור האם האלטרנטיבה הנטענת על-ידי המבקש היתה בכלל אפשרית במועד הרלוונטי – קרי האם היו בעלי השליטה במעריב נכונים להיעתר לדרישת הבנק ולחזק את ביטחונות הבנק על האשראי הישן, ואם כן – באיזה אופן.

אולם כדי להוכיח זאת, נדרשת הוכחה בראיות נוספות מעבר לכך שבסופו של דבר חלק מחוב מעריב לבנק נמחק.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת – נדחית.

העדר הצורך לבחון את יתר הסייגים שנטענו למסירת המידע נוכח המסקנה שלפיה בגלל פרשת אזולאי יש לראות בדוח ביקורת של בנק ישראל – באשר הוא – כסודי (לפי סעיף 15א(א) לפקודת הבנקאות) וממילא כאסור בגילוי על פי כל דין (לפי סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע), אסור גם לגלותו לפי סעיפים 17(ד) סיפא ו-20 לחוק חופש המידע (ראו עוד והשוו, עת"מ (ת"א) 1044/03 גורביץ נ' משרד האוצר (2.5.2004)).

...

וככל שהמסקנה הייתה שניתן למסור את המידע (כולו או בחלקו) – היה בכך כדי לאיין את השיהוי הנטען.

אמנם המידע המבוקש בעתירה שלפני – קיומו התגלה במסגרת ההליך התלוי ועומד בבג"ץ. אולם ממהלך הדיון בעתירה בבג"ץ שצוין כבר לעיל, ברי שבג"ץ נעתר לבקשת הדחיה של הדיון לפניו עד להכרעה בעתירה זו שלפניי, והדבר נעשה באין התנגדות של בנק ישראל עצמו.

התוצאה בשל מכלול טעמים אלה מסקנתי היא שדין העתירה להידחות – וכך אני מורה.

וכך הובהר ע"י כב' הנשיא א. ברק בעיניין רעא 6546/94 - בנק איגוד לישראל בעמ נ' הנרי אזולאי, (1995) במסגרתו הורה בית המשפט על גילוי דו"ח ביקורת פנימית של הבנק ע אף הטענות לחסיונו - "גילוי מסמכים משתרע על כל "המסמכים הנוגעים לענין הנידון" (תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), על צד לגלות כל אותם מסמכים, אשר סביר להניח כי הם כוללים מידע אשר יאפשר לצד, במישרין או בעקיפין, לקדם את העניין נושא התובענה .

...

דברים דומים לעניין זה מצאנו בפסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין עא (חיפה) 4469/97 - שלי בירנהק ואח' נ' בנק מסד בעמ, (1999) – "נהליו הפנימיים של הבנק אינם כלי בוחן יחיד לקביעת רמת זהירות ונורמה של התנהגות המחייבות אותו אל מול לקוחותיו. יחד עם זאת, אין כל ספק כי אותם נהלים פנימיים הצריכים לענין השנוי במחלוקת, רלוונטיים הם לבירור התביעה ואי אפשר שיאמר בהם שהם בבחינת "מסע דייג". אם על דרך המשל, ימצא שהבנק קבע נורמות של התנהגות אל מול לקוחותיו בתחומים כאלה ואחרים, והפקיד המטפל סוטה מנורמות אלה וגורם בשל כך נזק ללקוח, יכול שהבנק ימצא אחראי לאותו נזק.

חובה זו על כתפי הבנק היא מונחת, לאמור: החיוב הוא כלפי הבנק ולא כלפי בנק ישראל, שאינו צד לתביעה" (ה.ש – צ.ו; ועוד ראו לעניין זה בתא (תל-אביב-יפו) 1267/03 - להבה חתמים בעמ נ' שלמה בורוכוב ואח', (2006) וכן ת.א 38805-10-16 שילת לעד בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (2017)) וכך מצאנו בפסק דינו של כב' הש' א. אורנשטין בעניין בשא (ראשון-לציון) 5654/02 - בנק המזרחי המאוחד בעמ ,סניף בית אירופה נ' החברה למשק וכלכלה השלטון המקומי בעמ, (2003) – "ברי כי נהליו הפנימיים של הבנק אינם כלי הבוחן היחידי לקביעת רמת הזהירות ונורמה של התנהגות המחייבות אותו אל מול לקוחותיו. יחד עם זאת, אין כל ספק כי אותם נהלים פנימיים הצריכים לעניין השנוי במחלוקת, רלבנטיים הם לבירור התביעה ואי אפשר שיאמר שהם בבחינת "מסע דייג". אם על דרך המשל, ימצא שהבנק קבע נורמות של התנהגות כלפי לקוחותיו בתחומים כאלה ואחרים, והפקיד המטפל סוטה מנורמות אלה וגורם בשל כך נזק ללקוח, יכול שהבנק ימצא אחראי לאותו נזק" ודומה כי הדברים יפים לעניינו כפפה ליד.

ראשית לא שוכנעתי מתוך הנטען כי אכן עסקינן ב"סוד מסחרי" וכי הנהלים הנזכרים עונים על הגדרת הדיבור "סוד מסחרי" הנזכרת בסע' 5 לחוק העוולות המסחריות – ""סוד מסחרי" , "סוד" - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו" כך לא הובהר בתגובת הבנק מדוע יש בנהלים משום סוד המקנה לבעליו יתרון עיסקי על פני מתחריו, קשה גם לראות מהו הנזק העלול להיגרם לבנק כתוצאה מחשיפתו של נוהל שתכליתו, לכאורה, היא הסדרת אופן פתיחת חשבונות נאמנות והפיקוח עליהם.