גיבוש שעבוד ואכיפת תנייה מגבילה

זאת ועוד, על אף הידיעה, לא דאג בעל השיעבוד לבצע רישום של השיעבוד כדי שזה ירבוץ על החברה שרכשה את נכסי מקור ראשון ואף לא ביצע כל פעולה כנגד העברת הנכסים שכעת המערערים טוענים שהועברו בנגוד לתניית ההגבלה שבשעבוד הצף.

הגבלה מסוג זה מקנה לבעל השיעבוד הצף פקוח ושליטה על הקף הנכסים שיעמדו לרשותו בעת גיבוש השיעבוד, ומונעת מצב שבו החברה תַקנֶה לנושה מאוחר זכות עדיפה שתרוקן מתוכן את השיעבוד הצף שניתן לטובתו (וראו: שלום לרנר שיעבוד נכסי החברה 96-93 (תשנ"ז); ע"א 10907/03 בעיניין בנק לאומי לישראל.

המנהל המיוחד נתלה במכתב זה כהוכחה לטענתו שהמערערים ידעו כי אין תוקף לשיעבוד מפני שלא נאמר בו כי בדעתם לאכוף את השיעבוד או לעמוד על קיומו.

...

לפיכך, אין מנוס אלא מלקבוע כי החוב כלפי המערערים אינו אלא חוב בדין רגיל.

התוצאה היא אם כן, שסכום החוב כפי שקבע המנהל המיוחד יישא ריבית שנתית של 5% עד למועד מתן צו הקפאת ההליכים של החברה והחל ממועד זה ואילך, הוא לא יישא ריבית כלל, כאשר מעמד החוב יהיה כחוב רגיל.

אמנם, סעיף זה מופיע במסגרת הפרק העוסק בחלוקה הראויה לכספי בלום, אך אין בכך כדי לגרוע מהכרת הבנק בהתאמה בין המחאת הזכות שנעשתה על ידי החווה לזכות הטוען 18, לבין הזכות המוקנית לטוען 19 מכוח השיעבוד הצף הכולל תניית הגבלה: "המחאת הזכות האמורה (לזכות הטוען 18 – ד.ק.) קיבלה את הסכמתו של בנק דיסקונט בכל הנוגע לזכויות החווה, בהתאם לדרישת השיעבוד הצף על תנית ההגבלה שעשתה החווה לטובת הבנק בשנת 1995. לאור האמור לעיל, אין הבנק מיתנגד לזכותו של הטוען 18 מכוח המחאת הזכות. ודוק: יש מקום לחלק את הזכות של הטוען 18 בין הזכויות המגיעות לנושי בלום לבין אלו המגיעות לנושי החווה". (ההדגשה שלי – ד.ק).

הטוען 19 ביכר את מעמדו כבעל שיעבוד צף שהתגבש, על פני מעמדו כנושה מכוח המחאת זכות: "לאור העובדה כי הבנק ביקש לאכוף את השיעבוד הצף שנתנה לטובתו הטוענת 23, איבדה המחאת הזכות מחשיבותה, שכן ממילא כל הכספים המגיעים לטוענת 23 (החווה – ד.ק.) מכוח פסק הדין חוסים תחת השיעבוד לאחר שיגובש" (סעיף 13 להמרצת הפתיחה, תחת הכותרת: "תיקון טעות בהודעת הפרטים מטעם הבנק").

...

לשם כך יש להידרש תחילה לטיבה של המחאת זכות זו. מקובלת עלי טענת הטוען 19, לפיה המחאת הזכות האמורה נעשתה על דרך השעבוד.

גם בהקשר זה, מקובלת עלי טענתו של הטוען 19, לפיה הטוענים 17-16 לא פעלו לרישום כנדרש, ולכן הזכות שבידיהם, מכוח המחאת הזכות, איננה תקפה – ומקל וחומר, נחותה לעומת ההמחאה הסותרת, לטובת הטוען 19.

דינן של טענות אלה, כאמור בפרק הדן בסדר הנשייה ביחס לחלקה של החווה, להידחות, מהטעמים המפורטים לעיל.

בפסיקה נקבע כי שיעבוד צף, הכולל תניית הגבלה לבצע עיסקאות שלא במהלך העסקים הרגיל, גובר על עיקול, גם אם השיעבוד טרם התגבש; * בכל מקרה, מדובר בשיעבוד צף שהתגבש ביחס לכספים עליהם הוטל העיקול על המבקש, זאת בהתבסס על סעיפים 14 ו– 15 לאגרת החוב, בהם נקבע כי במקרה של עיקול רשאי הבנק לגבש את השיעבוד הצף על הנכסים עליהם הוטל העיקול.

בפרק (ת"א) 9268-10-12‏ ‏ בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קמן תעשיות בע"מ נקבע : "ככלל, תנאי אגרת החוב הם שקובעים את אופן מימוש הבטוחות שניתנו על ידי החברה-הלווה לטובת בעל האגרת-המלווה. בהתאם לתנאים האמורים, מתגבש השיעבוד הצף לשיעבוד קבוע, והוא נאכף באמצעות כונס נכסים שבית המשפט ממנה, וכקבוע בסעיף 194 לפקודת החברות [נוסח חדש] התשמ"ג- 1983 (להלן: "פקודת החברות").

...

בעניין זה נפלה שגגה בתגובת החייבת לבר"ע, שם נטען כי החלטת הרשמת ניתנה ביום 6.5.13 ! לאור המקובץ, מצאתי לדון ולהיזקק לטענת הסמכות, אף שהיא מועלית לראשונה בערעור.

אכן ערה אני לכך כי לא מן הנמנע כי בסופו של יום וגם אם יפנה בנק טפחות לביהמ"ש המוסמך בבקשה לגיבוש/מימוש השעבוד, תהא התוצאה דומה לזו אליה הגיעה כב' הרשמת וכי הוא יקבל את הכספים לידיו (ואיני קובעת מסמרות בעניין), ואולם בשל כך שלא ניתנה למבקש הזדמנות נאותה להביא את טענותיו, בשל כך שלא נעשה בירור סביב השאלות הכרוכות בגיבוש השעבוד, ובין היתר, אלה הנוגעות לערבות שנחתמה במועד מאוחר יותר, החוב של שתי החברות, הצורך בפנייה לחייבות בדרישה לסילוק החוב (כך לשיטת המבקש), ובשל כך שיש לבחון את השלכת גיבוש השעבוד ומימושו על החייבת, אני סבורה כי קיימת חשיבות להליך עצמו ואין מקום לקיצורי דרך, ומכאן מורה אני על ביטול החלטת הרשמת.

סוף דבר- אני מורה על קבלת הערעור ועל ביטול החלטת כב' הרשמת מיום 20.4.13.

ביום 6/2/12 התקבלה הבקשה לאכיפת אגרות חוב ומינוי כונס נכסים ביחס לסולו וניסן (ביום 22/3/12 התקבלה הבקשה גם ביחס לנאהד חדיג'ה) – החלטה זו ניתנה ביחס לכלל המבוקש ובכלל זה ביחס לשיעבוד השוטף.

האם קיימת תניה מגבילה בשיעבוד הצף הגוברת על העיסקאות בין המשיבה והחברה: טענת המשיבה כי לא ידעה כלל על ההחלטה מיום 20/11/11 לא נסתרה כלל, וגם טענתה, כי לא ידעה "בזמן אמת" על מיגבלה כלשהיא מכח אגרת החוב לא נסתרה.

גם הטענות הנוספות של הכונס וקרגל אשר היוו הרחבת חזית / שינוי חזית אסורה ולפיהן היה מקום לבטל את העיסקאות בין המשיבה והחברה נדחו על ידי, הן משום ש"תניית ההגבלה" בשיעבוד לא התייחסה כלל למכירת מלאי עסקי במהלך שוטף של חיי המסחר שבין המשיבה והחברה ובין מהסיבה ולפיה השיעבוד הצף לא התגבש בטרם הושלמה העסקה בין המשיבה ובין החברה, והעסקאות נעשו במחירי שוק ובאופן תקין ומבלי שהמשיבה ידעה על בעיות מיוחדות פינאנסיות של החברה.

...

המשיבה השיבה לכל הטענות שנטענו בבקשה וטענה, כי יש לדחות את הבקשה למתן הוראות.

מר סלוקי השיב: "הגיע אלי סלים חדיגה עם שיק שלנו, ביקש לפצל אותו לשני שיקים, פיצלתי אותו לשני שיקים ונתתי לו. אני לא זוכר אם עבר מועד הפרעון של השיק. ואם אתה אומר שזמנו עבר, אז זמנו עבר. וזה נראה לי לחלוטין נורמלי. כי גם אני אצלי בעסק מחזיק שיקים ולא מפקיד אותם במועדם. אתה שאלת אם זה נראה לי נורמלי, ואני משיב שכן. אני לא ידוע למה הוא צריך לפצל שיק. וזה נראה לי נורמלי. יש לי לא מעט לקוחות וספקים שמפצלים שיקים. היום לבנקים אין יד רחבה כזו". (עמ' 36 שורות 24 – 29 לפרוטוקול).

לסיכום: א) בבקשה למתן הוראות התבקשה המשיבה לשלם סך 962,810 ₪ + מע"מ בגין חוב המשיבה לחברה.

לפיכך, דין הבקשה להידחות.

. מכיוון שהנושא מוסדר בחקיקה, אין צורך בתניית הגבלת עיסוק כל מנת לאכוף את זכויות המעסיק הקודם.

במקרה הנידון, אין ספק שהמשיב חסך לעצמו טרחה רבה בפנייתו אל לקוחות קיימים של החברה ובנסיון לשכנעם לעבור לחברת "נטלי" המתחרה, במקום לגבש רשימת לקוחות חדשה, הכרוכה במאמצים המפורטים לעיל, או במאמצים דומים להם ".

ראה עדותה של פזית: "היו לקוחות של שעבדו בטי אל סי שיעבדו קודם לכן בכחילה. במידה והתבקשתי מסוכן להוציא ללקוח שלו רשימה של הצעות מחיר אז הוצאתי. חלק מהצעות המחיר היו גם ללקוחות שיעבדו קודם לכן עם כחילה" (עמ' 71).

...

מנגד טוענים TLC ואסא כי פזית, רונן ואלקסיס ביחד עם עופר ואריק, היו שותפים לקנוניה אשר במסגרתה נעשו מעשי הונאה, תרמית, עושק וגניבה מ-TLC, מעשים אשר בסופו של דבר הביאו להתמוטטותה של TLC.

הננו מחייבים את התובעים הבאים לשלם לחברת ס. כחילה בע"מ את הסכומים כדלקמן: א.עופר יחזקאל סך 100,000 ₪ בקיזוז סך 9,917 ₪ ובסה"כ סכום של 90,083 ₪.

הננו מחייבים את חברת TLC מוצרי איכות בע"מ לשלם לתובעים הבאים את הסכומים כדלקמן: פזית נוימן סך 3,321 ₪.

יתר התביעות שבין הצדדים נדחות.