במעשיו המתוארים לעיל, נהג המשיב ברכב בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה.
בית המשפט לא גזר מדבריו על פוטנציאל גבוה לתוצאות קטלניות משילוב העבירות וסיכון נוסעי הרכב ונוסעי ניידת המישטרה, את הענישה ההולמת, וחרף העובדה שבית המשפט התבטא באופן מחמיר בגזר הדין ביחס למעשיו של המשיב, בסופו של יום הדבר לא בא לידי ביטוי במיתחם העונש ההולם אותו קבע.
המשיב הורשע בעבירה לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, ואולם מדובר בנסיבות ביצוע העבירה אשר קרובות לבצוע עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.
נפנה, ביחס לענישה הראויה, לרע״פ 5714/13 תמיר חמד נ׳ מ״י (28.10.2013), שם נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דין בו נדחה ערעור על גזר דין בו הוטלו 24 חדשי מאסר והופעלו במצטבר 18 חדשי מאסר מותנה, בגין עבירות דומות, ולע״פ 3802/10 ליאור אלון נ׳ מ״י (26.10.2010), בו נדחה ערעור על גזר דין בו הוטלו 30 חדשי מאסר בגין ביצוע עבירה לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין ועבירות לפי סעיפים 243 ו – 244 לחוק העונשין, תוך שנקבע כי ״.
...
לטענת ב"כ המשיב:
יש לדחות את הערעור, גזר דינו של בית המשפט קמא ערוך ומנומק, ושוקל את כלל השיקולים שיש לשקול.
כל האמור מביא למסקנה כי הערעור בדין יסודו, וכי עתירת המערערת להחמרת הענישה באופן משמעותי הולמות את החומרה הרבה, את העבר הרלוונטי, וכך גם ביחס לחפיפת מרבית המאסר המותנה לעונש אשר כאמור הינו אף מתחת למתחם העונש ההולם שנקבע, ואשר הינו לכשעצמו מקל.
ביחס לרכיב הפסילה בפועל, יש לקבל את עתירת המערערת להטלת פסילה למשך 10 שנים, לאור כך שהמשיב אינו נרתע מפסילות ממושכות בעבר, ואינו חדל מלאחוז בהגה ולהעמיד אחרים בסכנת חיים.
לאור כל האמור, עונש המאסר המוטל על המשיב יועמד על 18 חודשים, המאסר המותנה יופעל באופן שארבעה חודשים מתוכו ירוצו בחופף וארבעה חודשים מתוכו במצטבר למאסר בפועל.