רקע
ביום 12.12.94 נגזר דינה של המשיבה במסגרת ת"פ 2377/1993 ובו היא נצטוותה, בין היתר, להתאים להיתר בניה שתי קומות ששטחן הכולל כ- 144 מ"ר (המצויות בשכונת ג'בל מוכבר בירושלים), לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 1.1.1996.
גזר הדין
בית משפט קמא עמד בגזר דינו על הערכים החברתיים שנפגעו מעבירה של אי קיום צו שפוטי ובהם שילטון החוק, תקינות ההליך התיכנוני, שלום הציבור ושויון והגינות בין האזרחים, על החומרה הטמונה בבצוע עבירות אלה, על מידת הפגיעה בערך החברתי המוגן ועל מדיניות הענישה הנוהגת.
יפים דברים שנפסקו בע"פ 6415-08-07 נייגר נ' עריית רעננה ואח' (05.05.08):
"עבירה של אי קיום צו בית משפט בנגוד לסעיף 210 לחוק התיכנון והבניה הנה עבירה חמורה בפרט לנוכח התופעה המדאיגה של אי ציות לחוק וזלזול בצוי בית המשפט דרך כלל ובתחום התיכנון והבניה בפרט. בתי המשפט מחויבים לשאת במלאכת מיגור התופעה בדרך של השתת ענישה גומלת ומרתיעה ראו: רע"פ 8406/03, יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה מפי כב' השופטת פרוקצ'יה ([פורסם בנבו], ניתן ביום 27.1.04) וכן רע"פ 2809/05, גבריאל טסה נ' מדינת ישראל מפי כב' השופט רובינשטיין ([פורסם בנבו], ניתן ביום 22.5.05) ".
בשורה ארוכה של פסקי דין קבע בית המשפט, כי יש להחמיר בעונשם של מפרי צוים שפוטיים בתחום התיכנון והבניה, אף בהטלת עונש של מאסר בפועל (כאשר מדובר בעבריינים רצידיוויסטים) או מאסר מותנה, וזאת מטרה להאבק בעבירות של בניה בלתי חוקית, כך נקבע, בין היתר בר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533): "מדיניות הענישה, אשר נקבעה על ידי בית משפט זה מכבר, מורה לבתי המשפט בדרגה הראשונה להחמיר בדינם של עבריינים, המפרים צוי בית משפט בנושא הבניה הבלתי חוקית. בדרך כלל העונש הראוי יכלול בין מרכיביו עונש מאסר לריצוי בפועל. הניסיון מלמד, שכל עונש אחר אין בו כוח ההרתעה הדרוש". במקרה דנן, לא הוטל עונש של מאסר ולו על תנאי, וזאת לאור עמדתה הראויה של המערערת שלא לעתור לעונש זה, בשל גילה המבוגר של הנאשמת, ובכך הלכה כיברת דרך ארוכה לקולה, ובהיעדר רכיב זה היה מקום להחמיר ברכיבים האחרים שהוטלו עליה.
יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"פ 50877-01-15 (מחוזי י-ם) מדינת ישראל נ' אבו רמילה (23.2.15) כדלקמן: "השמוש בכלי ענישה שהוא קנס יומי מתחייב, ככלל, במאבק העיקש נגד עבירות של אי קיום צו שפוטי, שכן למפר צו שפוטי צריך להיות ברור כי במעשהו זה הוא נוטל על עצמו סיכון, ואין לאפשר מצב בו דחיית סיומו של הליך משפטי תאפשר לו להפיק רווחים נוספים. שהרי, ככל שמתארך משך הזמן בו נותרת הבנייה הבלתי-חוקית על כנה, מבלי שנהרסה או הוכשרה, ממשיך העבריין להפיק תועלת בלתי מבוטלת מן העבירה. על רקע זה ניתן להבין את הסמכות שהוקנתה לבית המשפט לגזור קנס על כל מי שהורשע באי קיום צו שפוטי, ששיעורו נגזר, בין היתר, מחישוב על בסיס יומי; וככל שמתארכת תקופת אי הציות, מיתעצמת במקביל הסנקציה הכספית. באופן זה, ניתן ביטוי לא רק לעצם הפרת הצוו אלא גם למימד הזמן; וניתן בכך תמריץ נגדי לעברייני הבנייה שלא להמשיך ולהפר צוים שפוטיים לאורך זמן". בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות העירעור על פסק הדין ברע"פ אבו רמילה, ואימץ את מדיניותו של בית המשפט המחוזי אשר בחר לבכר את האנטרס הצבורי, על אף שהיה ער למצבם הכלכלי של המבקשים.
...
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, ושמעתי ברוב קשב את טיעוני הצדדים לפניי, עיינתי בפסיקה שהוגשה על ידם, ועיינתי בגזר דינו של בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור במסגרת עפמ"ק 18586-11-20 להתקבל (למעט בשאלת הטלת ההוצאות), בעוד שהערעור שהוגש במסגרת עפמ"ק 45109-10-20 דינו להידחות.
על כן אני קובעת כי יש להשית על המשיבה התחייבות בסכום של 20,000 ₪ להימנע מכל עבירה לפי חוק התכנון והבניה, למשך שנתיים מהיום.
אומנם טוענת המערערת, כי המשיבה השתמשה לרעה בהליכי משפט כדי להאריך ולסרבל את הדיון בעניינה, ובנסיבות כאלה ניתן לשקול הטלת הוצאות גם כאשר עסקינן בהליך פלילי, אולם לא מצאתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק הטלת הוצאות בנסיבות התנהלות הדיון בתיק זה. בנוסף, בשים לב לסכום הקנס שהושת על המשיבה, ומאחר שכאמור, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית משפט קמא בעניין זה.
סוף דבר, הערעור בעפמ"ק 18586-11-20 מתקבל בחלקו, מלבד שאלת ההוצאות.
המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.
