בעיניינו של נאשם 1
כתב-האישום:\
נאשם 1 הורשע בעקבות הודאתו בכתב-אישום ובו העבירות הבאות:
כניסה לישראל שלא כדין, לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952, התפרצות לדירה בצוותא חדא, לפי סעיפים 406 (ב) + 29 (א) לחוק העונשין התשל"ז – 1977, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק הנ"ל, גניבה בצוותא חדא, לפי סעיפים 384 + 29 (א) לחוק הנ"ל, היזק לרכוש בצוותא חדא, לפי סעיפים 452 + 29 (א) לחוק הנ"ל והחזקת נכס חשוד כגנוב בצוותא חדא, לפי סעיפים 413 + 29 (א) לחוק הנ"ל.
בתאריך 9.7.20 הגיע נאשם 1, יחד עם הנאשמים הנותרים לבית פרטי במודיעין.
יישומו של עיקרון האחידות בענישה במקרה זה מחייב את בית-המשפט בגזירת הדין להיתחשב בעונש המוסכם של נאשם 3 לעיל ולערוך שיקלול ענישה בשינוים המחויבים ביחס לנאשם 1.
לצורך הדיון בלבד, בהיתעלם מארוע ההתפרצות, אילו היה עלי לגזור את עונשו של נאשם 1, אם היה ניכנס לישראל שלא כדין ולחובתו העבר הבטחוני שתואר לעיל, הייתי קובע את עונשו לחודשים ספורים מאוד כפי הפסיקה הנוהגת בעניינים אלה.
...
ראו: ע"פ 6466/18 ואיל ראגאבי נגד מדינת ישראל (01.05.2019): "עקרון אחידות הענישה מורנו, כי יש להשית עונשים דומים על מי שביצעו עבירות דומות, ולהימנע משרירות בענישה. בייחוד הדברים אמורים, מקום שבו מדובר בעבריינים שלקחו חלק באותה עבירה".
וכן בע"פ 315/20 אבו טהא נגד מדינת ישראל – 7.6.20: "אכן, ככלל יש לשאוף להחלת שיקולי ענישה דומים על נאשמים אשר הורשעו בעבירות דומות ובמערכת נסיבתית דומה, בעיקר כאשר הם מורשעים במסגרת "פרשה אחת".
כזכור, נאשם 3 נדון בהסדר טיעון מוסכם ל – 13 חודשי מאסר בפועל, יחד עם ענישה נוספת.
מסקנה:
על כן, מסקנתי היא ברורה:
בהתאם לכלל האחידות בענישה יש לקבוע את עונשו של נאשם 1 מנקודת המוצא המזערית, כפי עונשו של נאשם 3 (13 חודשים) וממנה להמשיך הלאה את המסע, להוסיף לו חודשים ספורים, הנובעים מן ההבדל הקל המצוי בעבירה הנוספת (ההפרעה לשוטר במילוי תפקידו) ומן ההבדל הנוסף הטמון בעבר הפלילי.
תוצאה:
לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על נאשם 1 את העונשים הבאים:
15 חודשי מאסר לריצוי מיום מעצרו ה – 9.7.20.