באישום השמיני ייחסה המדינה למשיב עבירת התפרצות למגורים לפי סעיף 406 (ב) של החוק, החזקת מכשירי פריצה לפי סעיף 409 של החוק, החזקת נכס חשוד כגנוב לפי סעיף 413 של החוק, גניבה לפי סעיף 384 של החוק, וכן החזקה/שימוש בסמים שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7 (א) 7 (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים").
דברים ברוח זו נאמרו בע"פ 46/84 מדינת ישראל נ' סבח, פ"ד לח(4) 752, בעמ' 754-753:
"בעת מתן גזר הדין אסור לבית המשפט להיתעלם מעגמת הנפש והבהלה הנגרמות לתושבים שלווים בעטין של עבירות אלה, לחשש של מאות מישפחות לעזוב את ילדיהן המפוחדים לבדם בבית בעקבות החוויה הטראומטית שפקדה אותם או את שכניהם, ומהצער שניגרם עקב אובדן רכוש בעל ערך סנטימנטלי. עבריינים אלה, שפוקדים לילה לילה דירה באותה סביבה, מטילים למעשה את חיתיתם על איזור שלם ומשליטים טירור בין תושביו. העונש המוטל בשל מעשים כאלה חייב לתת ביטוי גם להיבט זה, מה שלא ניתן לומר ביחס לעונש שהושת על המשיב במקרה דנן...""
כך גם בדברי כב' השופט (בדימוס) א. רובינשטיין ב-רע"פ 1708/08 לוי נ' מדינת ישראל (21.02.08), אשר הובאו אף הם בעיניין אואזנה (בפיסקה 10):
"הדרישה להחמרה בעונשם של עבריינים הפורצים לבתיהם של אזרחים תמימים באה לידי ביטוי בפסיקת בית משפט זה, פעמים מספר. כך למשל, הביע לאחרונה חברי, השופט א' רובינשטיין, ברע"פ 1708/08 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.2.08), את דעתו בנושא וקבע כדלקמן:
העובדה שהמשיב ביצע את ההתפרצויות לאור יום, אין בה כדי לשלול את האפשרות שמי מדיירי הבית עלול להתקל בו, בין אם משום שהדייר שהה בדירה בשעת הפריצה, ובין אם משום שהדייר ביקש לשוב לדירתו בעוד הפורץ שוהה בה.
בית משפט קמא ציין בגזר דינו, פיסקה 12: "והנאשם אף סיפר בעצמו על ההתקלות שעלולה הייתה לקרות באחד מהמקרים".
לא זו בלבד, אלא שהמשיב הורשע גם בעבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7 (א) +7 (ג) רישא לפקודת הסמים משהחזיק בביתו שני שתילים של קנביס במשקל כולל של 1,586 גרם נטו, ובנוסף קנביס במשקל כולל של 38 גרם נטו שלא לצריכה עצמית.
...
שאלות אלה מקומן בשלב ריצוי עונש המאסר המוטל על המשיב, ובהתאם להוראות הדין ונוהלי שב"ס.
לאחר שהבאנו בחשבון את מתחם הענישה הראוי, ושקלנו את כל הטיעונים, לקולא ולחומרה, שהעלו בפנינו ב"כ המדינה וב"כ המשיב, ולאחר שגם עיינו בפסיקה הרלוונטית, ומבלי להתעלם מכך שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם – ובענייננו המשיב, אנו מחליטים לקבל את ערעור המדינה, ולגזור על המשיב 43 חודשי מאסר בפועל, וזאת חלף תקופת המאסר שקבע בית משפט קמא בגזר-דינו.
כמו-כן מורים אנו על הפעלת עונש המאסר המותנה בן 12 החודשים, כפי שגם הורה בית משפט קמא, במצטבר לתקופת המאסר שאנו מטילים על המשיב, ואילו המאסר המותנה בן שלושת החודשים מופעל בחופף.
נוכח כל האמור לעיל, ירצה המשיב עונש של 55 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 16.12.18.