גזענות כלפי חיילים ממוצא אתיופי

ראיות ההגנה עדותו של הנאשם בעדותו בבית המשפט תיאר את שארע כדלקמן: "אני גר ברח' איכילוב באותו רחוב שהיה מקרה הארוע. אני עובר, באתי הביתה בשעות 11 או קצת פחות. הייתי בביקור נכדי ובני בראש העין. זה היה יום ראשון – יום שאני לא עובד. הייתי בכייף עם הנכדים שלי. בקיצור, אני חוזר הביתה ורואה שהחברה שלי לא בבית. יש לה דירה ברח' הברון הירש – זה מרחק 2 רחובות מהרחוב שאני מתגורר בו. אני הולך מאיכילוב לברון הירש, אחרי שחזרתי. אני עובר ככה ואנשים באים מאחורי ודוחפים אותי ככה ואומרים לי לעצור. זה היה יום חשוך, ברחוב, היתה אפלה והייתי לבוש קפוצ'ון. לוקחים אותו לצד. נכון שבאותו רגע שדחפו אותי, קיללתי כי קבלתי פחד. אמרו שהם מישטרה ולקחו אותי לצד ושאלו אותי מה אני עושה שם. השוטר טלאלה השאל אותי מה אני עושה שם ואמרתי שאני עובר. הוא אמר לי בשעה כזו בלילה, אתה עובר?, שאלתי אותי באיזה מדינה אני נמצא? במדינה רודנית – אתיופיה או אריתריאה או סודאן?' שוטר אחד אומר לי שאני גזעני ושאלתי איזה גזענות יש לי – יש לי אותו צבע כמו שלו. אבל, זו דמוקרטיה. הוא יכול לומר לי למה אני מסתובב. אני הולך לחברה שלי. ביקשו ממני להזדהות. אמרתי שקורים לי אהרון שמעון ואני גר בבית פה, כי הייתי על טרנינג ואמרתי שאני הולך פה להביא את החברה שלי. הוא אמר לי שיש לי ריח של שתייה מהפה ואמרתי שהייתי אצל הבן שלי ושתתי חצי בקבוק בירה ומותר לי ואני נמצא במדינה דמוקרטית וטלאלה שאל אותי מה אני מבין בדמוקרטיה ואמרתי לו שאני מבין שמותר לי וזה החוק. שוטר אחד רוסי אמר לי כשהוא מדבר אליך – תשתוק, הוא היה עם אקדח טייזר ולא הייתי מודע לכך שזה טייזר – זה היה יום חשוך, אפלה. אז, זה נכון שהוא כיוון אותי מול הפנים שלי ואמרתי לו 'מנייאק, אם אתה גבר – תירה בי. אני בשביל העקרונות שלי, מוכן למות גם'. כפי שהתברר, הם היו בסיור רגלי כשעשו את זה ובאו בדחיפה אלי ככה ברגל. לא התנגדתי למעצר והלכתי איתם עד לחובבי ציון, לרחוב סמוך, רח' איכילוב ניכנס לחובבי ציון. הם היו ליד בית הכנסת הגמול, שם היתה הניידת שלקחו אותי ולא ברחוב איכילוב. הם טענו שהתנגדתי. זהו, זה הסיפור. אני נלחמתי באותו יום על הדמוקרטיה. כל אדם שיעבור ויעשו לו דבר כזה במדינה שלנו – אז, אנחנו בתוך דור האבן." (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 22).

הנאשם הסביר כי מצא לנכון לומר לטללה את שאמר על אריתריאה ואתיופיה בשל מוצאו מאתיופיה או מסודאן, מקומות אשר הדמוקרטיה אינה שוררת בהם ונאסר להסתובב בחופשיות.

סמכות הקמה לשוטרים אף בלא קיומו של יסוד לחשד סביר לבצוע עבירה, וחובתו של הנאשם להענות לדרישה, מכוח סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והחזקתה התשמ"ג-1983 הקובע: "תושב שמלאו לו 16 שנים חייב לשאת עמו תמיד תעודת זהות ולהציגה בפני קצין מישטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו זאת ממנו." (ראה ע"פ 617/80 למברטו נ. מדינת ישראל) למעשה גם הנאשם לא חלק על כך כי התבקש על ידי טללה להבהיר את פשר מעשיו במקום, ולהזדהות והשיבו "אני לא רוצה לענות לך, זה לא אריתריאה וזה לא אתיופיה" ואף פירט במפורש את נוסח הגידופים שהשמיע כלפי השוטרים "מי אתם, יא בני זונות, ככה". גירסתו הראשונית של הנאשם בהקשר לשלב זה של הארוע, באה לידי ביטוי בהודעתו במישטרה, ת/1 (להלן: "ההודעה").

...

המסקנה היא כי אמרות המערערת מהוות העלבת עובד ציבור על פי דרישות הסעיף.

על כן לא שוכנעתי כי קמה עילה שבדין לעכב את הנאשם ממניע זה, נסיבה המטילה בספק גם את כשרות יתר הפעולות שבוצעו על ידי השוטרים.

ועל כן מצאתי לזכות את הנאשם, מחמת הספק מכלל המיוחס לו בכתב האישום, החל משלב זה. סוף דבר אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מביצוע עבירת האיומים המיוחסת לו. אני מרשיעה את הנאשם בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק ובהעלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק.

  בחקירתו הנגדית שלל הנאשם טענת המתלונן המייחסת לו אמירות גזעניות וחזר על עדותו, לפיה כל כוונתו הייתה לשמור על ריפודי הרכב מפני זיעת החיילים ולכן ביקש מהנוסעים ללבוש חולצות, אך "חלק מהם שמו חולצות וחלק לא".   הנאשם אישר האמור בהודעתו ולפיו "החייל היה עצוב והקצינה אמרה לי זה ראוי להיתנצל ואמרתי במיקרופון אני מיתנצל בפניך". הנאשם העיד כי היתנצל על הארוע "באופן כללי ברמקול ועל הארוע שהיה עם החייל." לשאלת התביעה, מדוע היתנצל בפני המתלונן, השיב שבקש להפיג את המתח שנוצר.

  קבלתי הסברו של הנאשם כי פנייתו דוקא אל המתלונן אינה קשורה במוצאו (שכן באותה נקודת זמן שהו באוטובוס חיילים אתיופים נוספים שלבשו גופיה ולא חולצה), אלא מסימונו את המתלונן כ"טראבל מייקר", בשל היתנהגותו של המתלונן בעת שעלה לאוטובוס, וכן מעצם העובדה שישב בשורה החמישית והיה קרוב אליו.

...

  טענת הנאשם לפיה חלק מהנוסעים נעתר לבקשתו, וחלקם, בהם המתלונן, לא, עולה מעדותו של המתלונן (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 14-17), אשר אישר בעדותו כי שמע את דרישת הנאשם מכלל הנוסעים ללבוש חולצות ולהוריד רגליים מן המושבים.

  לסיכום, ניתן לקבוע כי לא הובאו ראיות לכך שהנאשם פנה אל המתלונן על רקע מוצאו וביטא בפניו אמירות גזעניות כנטען בכתב האישום.

שוכנעתי כי הנאשם "שם עין" על המתלונן, מיד כזה נכנס לאוטובוס, צעק "יאללה קרחאנה" והניח את רגליו על מושבי האוטובוס, ומשלא נענתה דרישתו לכל הנוסעים ללבוש חולצה, פנה אל המתלונן שישב בקרבתו, ושכאמור ראה בו "מקור לצרות" כלשונו, ואמר לו "מה אתה לא מבין בלשים חולצה".   ברע"פ 2788/00 נמר שלמה נ' מדינת ישראל התייחס בית המשפט לקושי במתן פרשנות להוראת תקנה 416 לתקנות התעבורה, בדבר חובתו של נהג אוטובוס להתנהג כלפי הנוסעים "באדיבות ובנימוס": "אשר לטענה בדבר עמימותו של סטנדרט ההתנהגות שקבע המחוקק בתקנה 416: אכן, הביטוי "התנהגות אדיבה ומנומסת" ביטוי עמום הוא, שעל בית המשפט לצקת בו תוכן.

"   באותו מקרה, דובר בשתי נשים שנכנסו למוניתו של הנאשם וביקשו ממנו להפעיל מונה, בהמשך פנתה אחת הנשים לאחרת ושאלה אותה האמנם קיים חוק המחייב נהג מונית להפעיל מונה אף מבלי שנתבקש לעשות כן, בתגובה אמר נהג המונית: "לפי החוק נהג המונית יכול להוריד אנשים מסריחים מהמונית שלו". בית משפט העליון פסק כי התנהגותו של הנאשם מקיימת אחר ההגדרה: "התנהגות בלתי אדיבה ובלתי מנומסת של נהג המורשה להסיע נוסעים ברכב ציבורי", עם זאת, בפסק הדין נאמר כי "לא כל יחס בוטה, גס ובלתי אדיב נופל ברשתו של החוק הפלילי".   אני סבור כי פניית הנאשם שבפני למתלונן בנוסח "מה אתה לא מבין בלשים חולצה" הינה בוטה ותקיפה אך אין לומר כי מדובר בהתנהגות שאינה מנומסת או שאינה אדיבה, משקבעתי כי קדמו לאמירה זו ניסיונות פניה קודמים של הנאשם לנוסעים, באמצעות מפקדיהם ובהמשך לכלל הנוסעים.

הוא סעד את אביו עד למותו, לפני כן שירת בצבא שירות מלא כחייל בודד, ובשנים האחרונות תומך באחיו עמו הוא מתגורר.

אשר לנזק קונקריטי – אני סבור כי לא ניתן לנתק את נסיבותיו האישיות של הנאשם, והישגיו הרבים בישראל, לאחר שעלה מאתיופיה, ולמרות כל הקשיים שאזרח ממוצא אתיופי חווה בישראל, לרבות גלויי גזענות ודעות קדומות, מהערכת הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעה.

...

נדמה כי בנסיבותיו של הנאשם כיום, שליחתו לעבודות שירות תפגע בו. המיקום במתחם – לנוכח כלל הנסיבות, אני קובע כי מיקומו של הנאשם יהיה ברף התחתון של המתחם.

אשר לנזק קונקרטי – אני סבור כי לא ניתן לנתק את נסיבותיו האישיות של הנאשם, והישגיו הרבים בישראל, לאחר שעלה מאתיופיה, ולמרות כל הקשיים שאזרח ממוצא אתיופי חווה בישראל, לרבות גילויי גזענות ודעות קדומות, מהערכת הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעה.

גזירת הדין לפיכך, אני מחליט לבטל את ההרשעה וגוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 300 שעות שירות לתועלת הציבור (של"ץ), אשר ירוצו לא לפני 2.8.2020.

בעיניין דומה שנידון בפרשת טוראי אברהם ימר, נדונה בבג"ץ עתירה בעקבות אמירה של קצין כלפי חייל אחר, "שתדע לך שהחייל הכושי הזה שלך מעצבן אותי". נציגי הצבא הפנו למספר צעדים שננקטו כלפי הדובר וביניהם גם נרשמה הערה פיקודית לקצין, אך העותר לא הסתפק בכך ודרש כי יפתחו בהליכי הדחה של הקצין, הליכי משמעת, וכן פירסום הליכי גינוי.

אמירות גזעניות – הלכה פסוקה באשר לפרסומים גזעניים, פסק בית המשפט במקרה בו אמר נהג אוטובוס למאבטח ממוצא אתיופי אמירות כגון "אני לא מכניס כושים כמוך לאוטובוס", "כושי" ו"אפס", את הדברים הבאים: "מכל מקום, גם אם הדברים נאמרו על ידי הנתבע ב"עידנא דריתחא", עדיין אין בכך משום הצדקה לעלבונות הקשים שהטיח בתובע, אשר אך ביקש למלא את תפקידו כמאבטח.

...

יש לטעמנו לשקול את המיוחד במשפט העבודה, שיחסי עבודה הינם יחסי קרבה, ואמירות פוגעניות במסגרתם יש להם משקל אחר והד שונה בפרט כאשר מדובר בגף ציבורי.

כל אלו מביאים אותנו לקבוע כי הנתבעות ישלמו ביחד ולחוד לתובע פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פגיעה בשמו הטוב של התובע, בסך 50,000 ש"ח, ופיצוי עבור נזק כללי בסך 20,000 ש"ח. סכומים אלו יישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.

עוד תשלמנה הנתבעות לתובע, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח אשר יישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.

אפנה לחלקם: בפוסט מיום 28.12.2017, הכולל סירטון וידאו, עושה התובע שימוש במילה "הפמי-נאציות" ופירסם "...התמקדתי במאבק עם הפמי-נאציות. בשנים האחרונות קצת ירדתי מהן, גם כי יש זונות גדולות יותר כמו המתנחלים והחרדים... מעולם לא יצא לי לדבר עם מיתנחל שהוא בן אדם ולא כובש אכזר. חוץ מזה, גם לא הכי מתאים לי להזדהות עם גברים דוסים שמטרידים מינית...". בפוסט מיום 13.3.2018 התבטא התובע: "את המחלוקת על גורלם של הכושו-נים מאפריקה שהתנחלו בדרום תל אביב אסור לראות כויכוח מוסרי, כי מה שעומד על הפרק זה לא מוסר אלא כינים ועגבת... מהצד השני עומד רוב הציבור הישראלי, אנשים שאולי מצביעים לליכוד ולא מאמינים בפסיכומטרי... אנשים כאלה מעדיפים באופן טבעי שהכינים והעגבת והאריתראים יישארו באפריקה - כי זה מקומם הטבעי. הם לא רוצים לראות את הדרום היפהפה של העיר העברית הלבנה הראשונה הופך לבירה בלתי מוכרת של כינים שחורות. זה מקרה נדיר שבו אני הולך עם הרוב הציוני – כי הרוב צודק... לא הייתי רוצה כינים בשיער מוש כמו שלי, אפילו אם האלטרנטיבה היא שכמה כושו-נים ימותו מרעב ביבשת השחורה...". בפוסט נוסף של התובע מיום 13.3.2018 נכתב: "אחרי שחמישה (!!) פוסטים שלי צונזרו ביום אחד - הגיע הזמן לומר את הברור מכל: כו-שי מאריתאירה איננו זהה ליהודי מפולניה: לא בצבע, לא באוכל, וגם לא בכינים. זה כמובן לא אומר שהיכו-שי איננו בחור נחמד כשהוא לא רעב לבננה, או שאין לו פוטנציאל לסיים בהצלחה תואר ראשון בלי פסיכומטרי במכללת סמי שום כלום, אבל זה כן אומר שמקומו באפריקה עם אחיו הכו-שים. הוא איננו זכאי לדרכון בורדו יוקרתי, ואפילו מדרום תל אביב צריך וכדאי לגרש אותו חזרה למולדתו. אילו הייתי במקומו, הייתי שמח אם היו מרססים אותי ב-DDT לפני שמעלים אותי על הרפסודה כדי למנוע גזזת, אבל זו כבר החלטה של הכו-שי...". בפוסט מיום 26.3.2018 התבטא התובע: "...אני מבקש ממר צוקרברג, מכל עובדי פייסבוק ישראל, פייסבוק אירלנד ואפילו פייסבוק איי הבתולה - סליחה על שפה ושם כתבתי את האמת על הדמיון בין עדות המזרח לשימפנזים... על נשים ממצעד השרמוטות שאין להן מה לקנות בקסטרו ואפילו אינסטלאטורים עם חריץ מסרבים לעשות להן טובה, על מתנחלים כובשים וחיילים רוצחים, על הומואים שמתעקשים להכנס מאחור גם כשפנוי מקדימה, ועל עוד מגזרים נקלים ואוטיסטים עם צרכים מיוחדים שמקומם במקרה הטוב בבית הקברות. אתם מחקתם אותי בצדק, וצינזרתם פוסטים שלי כדת וכדין. אני רוצה לומר לכם תודה מעומק הלב שלימדתם אותי לקח. רק בזכותכם הבנתי שחופש ביטוי זו לא הזכות לומר בקול רם מה שאני חושב אלא החובה ללחוש את מה שנעים לשמוע..." בפוסט מיום 1.4.2018 של התובע נכתב "... אבל לשם שינוי אני רוצה לדבר דוקא על הבעיות של גרמניה בפרט ואירופה בכלל. בכל ביקור שלי בברלין אני רואה פחות לבן ויותר שחור. כאירופאי גאה, אני מתבייש שאנחנו נותנים לשחור הזה להכנס. למרות שמקומי הטבעי באפריקה על העץ או ברפסודה בים...כל כך לזהות אותן. ובכל זאת לא מגרשים אותן לארצן. כואב הלב שהעם הגרמני המפואר, שלימד את העולם איך עושים סלקציה, נתקע עם סוג ב.". בפוסט שפירסם התובע ביום 5.4.2018 נכתב: "למה אשכנזים לבנים בריאים בגופם תורמים פיתאום לקרן החדשה לישראל? ברור שמדובר במעשה לא ראציונלי, כי הכסף ילך ל'פליטים' שחומים חסרי בית שסובלים מסיפיליס וגם מפסוריאזיס. הטעות היא שאנחנו מייחסים לאדם בכלל ולאשכנזי הלבן בפרט - יותר מדי רציונליות, אם היינו אשכנזים רציונליים, לא היינו מביאים ממרוקו על חשבוננו את כפויי הטובה..., אם היינו רציונליים - היינו אומרים כן לאינקוויזיציה עוד במאה ה-15 והיום היינו גרים בסתלבט בטירה בארוקית..., אני אדם רציונלי, אבל לא כל האשכנזים רציונליים כמוני...". בפוסט מיום 9.4.2018 שפירסם התובע נכתב "...פייגלה שהעיד על עצמו ככזה (כי הוא הבין שאפילו ילדים מרוקאים טעוני טיפוח מירוחם רואים מרחוק שהוא מתרומם) דרש וקיבל הנחה של לא מפחות מ-20%...". בפוסט שפירסם התובע ביום 17.4.2018 נאמר: "ישנן ערי פיתוח גרועות יותר ומזעזעות פחות, אבל קרית מלאכי יש רק אחת. אני מדבר כמובן על בירת האדולן של ישראל, שקיבצה אליה נרקומנים, אלכוהוליסטים, חבד"ניקים ועברייני מין מכל רחבי העולם השלישי: מרוקו, הודו, פרס, גרוזיה, קווקאז, וכמובן גם אתיופיה... בקרית מלאכי אפשר למצוא המון מעצבי שיער איכותיים בזכות האתיופים שחזקים בצמות. אגב, האפרו מבלבל וגם אני כימעט התקשרתי למשטרת ההגירה לדיווח שראיתי כו-שים שברחו ממתקן סהרונים מסתובבים חופשי... אבל אלו כמובן כו-שים טובים עם סבתא יהודיה. לכן, במקום להעלות אותם על רפסודה נותנים להם כסף לדירת עמידר והם מבזבזים את הכסף על וודקה ונערות לווי - כמנהג אבותיהם מימים ימימה... אפשר לסכם ולומר שאם אשקלון מייצגת את הפשטות והתמימות, ולאשדוד יש טעם של בריונות, קרית מלאכי היא סתם מזבלה אנושית מהסוג שאפשר למצוא בכמויות בבנגלדש. בכל זאת, אפילו אם נולדתם בקרית מלאכי למשפחה מרובת ילדים שלא מאמינה בפסיכומטרי עם אבא מוסכניק בחובות ואימא עקרת בית אשה מוכה -לא הכל אבוד... למי שתוהה לאן נעלמו הפוסטים שלי על אשדוד ואשקלון - התשובה היא שבפייסבוק לא שמים לב אם התלונות על 'גזענות' מגיעות מקופים בוגרי מכללה או מבני אדם, כי הפערים באמת קטנים ובזמן האחרון יש מגמה של היתחשבות בחיות". ביחס לפרסומי התובע, קבע בית המשפט המחוזי בפסק הדין את הדברים הבאים (עמ' 10) : "התכנים שפירסם התובע מכוונים כלפי קבוצות וכלפי אינדיבידואלים, על פי שיוכם לאותן קבוצות. התייחסותו של התובע לאותן קבוצות נעשית בהתבסס על מאפיינים מוגנים כגון גזע, מוצא אתני, מוצא לאומי, שיוך דתי, נטייה מינית, מין, זהות מגדרית, ונכויות או מחלות קשות. התובע מתייחס לקבוצות עדתיות כגון מזרחים, מרוקאים, תימנים, טוניסאים ומכנה את אותן קבוצות - "בבונים"; "שימפנזים"; בעלי "צבע בעייתי" "שהאשכנזים הוציאו מהמערות", התובע מתייחס לקבוצות על רקע שיוך דתי (דוסים וחרדים) ומכנה את אותן קבוצות "זונות", ואף מציין לגבי חברי אותה קבוצה כי הם "מטרידים מינית". באשר לקבוצות אשר מוצאן מאפריקה, הוא מכנה את חברי קבוצה זו "כושו-נים" וטוען, כי חברי קבוצה זו חולים "בעגבת וכינים" וסבור, כי "לא הייתי רוצה כינים בשיער מוש כמו שלי, אפילו אם האלטרנטיבה היא שכמה כושו-נים ימותו מרעב ביבשת השחורה". לגבי קבוצות של אוטיסטים עם צרכים מיוחדים הוא סבור, שמקומם "בבית קברות". את העיר קרית מלאכי כינה: "בירת האדולן של ישראל, שקיבצה אליה נרקומנים, אלכוהוליסטים, חבד"ניקים ועברייני מין" וכן בכינוי "מזבלה אנושית". את אנשי העיר קרית מלאכי מהעדה האתיופית כינה: "כו-שים טובים עם סבתא יהודיה... והם מבזבזים את הכסף על וודקה ונערות לווי -כמנהג אבותיהם מימים ימימה". הפוסטים שפירסם התובע מכילים תכנים המבטאים שנאה וזלזול בכבודם של אנשים ושל קבוצות על בסיס מאפיינים עדתיים ועל בסיס מוגבלות פיזית.

התובע, בהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי, לימד על עצמו שמשנתו גזענית ובעוד שהנתבעת אישרה בחקירתה הנגדית שהיא הכירה לפני התוכנית התבטאויות של התובע בעלי מאפיינים גזעניים כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה, תוך שימוש במילים כמו סלקציה, יהודונים וכושונים (עמ' 18 שו' 7-9, 16-18) - התובע לא הציג פרסומים פרי עטו קודם לתוכנית ולא טען בעדותו שהתבטא אחרת.

...

ואולם, התובע חשף עצמו בתוכנית לדיון וביקורת על דעותיו ועל רקע התבטאות התובע בפוסט שפרסם ושעליו התקיים דיון בתוכנית, הסלקציה שהציע התובע ודבריו ביחס להורי הנתבעת כמשקפים את מדיניותו בשילוב התבטאויותיו השיטתיות של התובע בפרסומים פוגעניים ומבזים שפרסם כלפי קבוצות אוכלוסייה על בסיס מאפיינים מוגנים תוך שימוש בביטויים כמו סלקציה, יהודונים והצגתו את 'הפתרון' של היטלר ושל המכונה הגרמנית לגבי יהו-דו-נים כפספוס ביחס ליהודים שהתגוררו אפריקה, לצד חזון של מדינה "לבנה" כמו שלג רק עם אשכנזים דוברי גרמנית וללא צ'צ'חים, כו-שו-נים; אי הצגת התובע פרסומים אחרים מלפני התוכנית; וכן ואישור התובע עצמו שמשנתו גזענית - מביאים אותי למסקנה שבנסיבות העניין במבחן האובייקטיבי הבעת דעתה של הנתבעת לא חרגה מהסביר וכי קמה החזקה החיובית של תום הלב בפרסום במובנו של סעיף 16(א) לחוק.

אותה מסקנה חלה לגבי הביטוי "חולה נפש" בהקשר דברים בו הוא נאמר, אלמלא מסקנתי שאין לראות בו פרסום לשון הרע.

סוף דבר מכל האמור התביעה נדחית.