גזירת דינו של קטין שביצע עבירת רצח

]השופט צ' זילברטל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (הכרעת דין מיום 15.9.2011; גזר דין מיום 11.12.2011), שניתן בתפ"ח 10073-11-09 (כב' סג"נ א' טל, והשופטים ר' לורך ו-צ' דותן), בגדריו הורשע המערער, קטין במועד ביצוע העבירה, בעבירות של רצח, ניסיון רצח וקשירת קשר, ונגזרו עליו, בין היתר, עשרים וחמש שנות מאסר בפועל.

...

לצד זאת, אני מקבל את קביעת בית המשפט המחוזי, כי אף אם לא כל החקירות נפתחו באזהרת הנחקר כנדרש, הרי שבשל ריבוי החקירות ותכיפותן (לעיתים אף באותו היום), המערער, החבר והדודן היו מודעים לסיבת חקירתם ולזכויות העומדות להם כנחקרים.

זאת ועוד, כפי שיפורט להלן בגדר הדיון בעונש הראוי, סבורני שיש ליתן לפגמים האמורים משקל בין יתר שיקולי הענישה.

נוכח האמור, סבורני כי עונש המאסר שנגזר על המערער מבטא באופן הולם, בהתאם לנסיבותיו הקשות של המקרה דנא, את שיקולי הגמול וההרתעה.

גם בית המשפט העליון בארצות הברית נידרש זה לא מכבר לסוגיית ענישתם של קטינים שהורשעו בעבירת הרצח, ודן בשאלה האם ניתן לגזור על קטין עונש מאסר עולם חובה ללא אפשרות שיחרור [ראו: Miller v. Alabama, 132 S. Ct. 2455 (U.S. 2012) (להלן: עניין Miller)].

בעיניין פלונים הצבעתי על מספר שיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לגזור את עונשו של קטין אף אם ביצע עבירה חמורה: גילו של הקטין בעת ביצוע העבירה בהשוואה לגיל הבגירות; האם הקטין הביע חרטה כנה ולוקח אחריות על מעשיו; עברו הפלילי של הקטין; סכויי שקומו כפי שהם עולים מחוות הדעת של הגורמים המקצועיים; וחומרת מעשיו של הקטין [שם, בפיסקה 13 לחוות דעתי].

"קיימים שלושה נימוקים עקריים לגישה העונשית המבחינה בין נאשם קטין לבין נאשם בגיר: הנימוק הראשון הוא סוג של אחריות מופחתת. לאמור, הקטין בגיל מסוים (12 על פי סעיף 34ו לחוק העונשין( אומנם אחראי למעשיו, אך לא במובן המלא כפי שבגיר אחראי. הבדל זה יכול לנבוע מהתפתחויות פיזיולוגיות, העדר ניסיון חיים או מהימצאותו של הקטין בנקודת התפתחות שונה מהבגיר. מצב הדברים האמור מהוה בסיס למסקנה שיש מקום להחמיר יותר עם הבגיר מאשר עם הקטין. הנימוק השני הוא השפעת העונש על הנענש. רוצה לומר, אותו העונש משמעותי יותר עבור הנאשם הקטין מאשר עבור הנאשם הבגיר, מבחינת חווייתו הסובייקטיבית של הנענש. מצב זה תומך בתוצאה, לפיה יש לגזור על הקטין עונש מקל יותר מאשר על הנאשם הבגיר. הנימוק השלישי נעוץ בשיקולי שקום. חוק הנוער על מבנהו – למשל, מקומו של שירות המבחן, קיומן של דרכי טפול, כלל אי ההרשעה בשלב הראשון של גזר הדין – יוצא מנקודת ההנחה שראוי ואף ניתן לשקם את הקטין בקלות רבה יותר מאשר את הבגיר. אי לכך, תופס שיקול השקום מקום נכבד יותר בבוא בית המשפט לגזור דינו של קטין לעומת דינו של בגיר. יושם אל לב כי הנימוק הראשון מיתמקד באחריות לעבירה, הנימוק השני מיתמקד בעונש עצמו ואילו הנימוק השלישי – פניו לעתיד" (ע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל (14.2.2010)).

...

למרות האמור עד כה, קבע בית משפט זה בעת האחרונה כי בשל ריבוי מעשי האלימות החמורה המסתיימים במותם של חפים מפשע, ניכרת מגמה של החמרה בעונשם של קטינים המורשעים בעבירת הרצח, וכי על אף שהקטינות מהווה שיקול משמעותי אותו יש לשקול במסגרת העונש, יש לתת ביטוי ניכר גם לשיקולי הענישה האחרים [ראו: ע"פ 1421/10 פלוני נ' מדינת ישראל (18.7.2012), פסקאות 29-27 והאסמכתאות המופיעות שם (להלן: עניין פלוני 3); ע"פ 3074/12 פלוני נ' מדינת ישראל (9.4.2013), בפסקה 11 (להלן: עניין פלוני 4)].

לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחברי כי נקבל את הערעור ונקבע כי עונש המאסר בפועל שהושת על המשיב יועמד על 21 שנות מאסר, וזאת בנוסף על יתר העונשים שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי כפי שפורטו ברישא.

"קיימים שלושה נימוקים עיקריים לגישה העונשית המבחינה בין נאשם קטין לבין נאשם בגיר: הנימוק הראשון הוא סוג של אחריות מופחתת. לאמור, הקטין בגיל מסוים (12 על פי סעיף 34ו לחוק העונשין( אומנם אחראי למעשיו, אך לא במובן המלא כפי שבגיר אחראי. הבדל זה יכול לנבוע מהתפתחויות פיזיולוגיות, היעדר ניסיון חיים או מהימצאותו של הקטין בנקודת התפתחות שונה מהבגיר. מצב הדברים האמור מהווה בסיס למסקנה שיש מקום להחמיר יותר עם הבגיר מאשר עם הקטין. הנימוק השני הוא השפעת העונש על הנענש. רוצה לומר, אותו העונש משמעותי יותר עבור הנאשם הקטין מאשר עבור הנאשם הבגיר, מבחינת חווייתו הסובייקטיבית של הנענש. מצב זה תומך בתוצאה, לפיה יש לגזור על הקטין עונש מקל יותר מאשר על הנאשם הבגיר. הנימוק השלישי נעוץ בשיקולי שיקום. חוק הנוער על מבנהו – למשל, מקומו של שירות המבחן, קיומן של דרכי טיפול, כלל אי ההרשעה בשלב הראשון של גזר הדין – יוצא מנקודת ההנחה שראוי ואף ניתן לשקם את הקטין בקלות רבה יותר מאשר את הבגיר. אי לכך, תופס שיקול השיקום מקום נכבד יותר בבוא בית המשפט לגזור דינו של קטין לעומת דינו של בגיר. יושם אל לב כי הנימוק הראשון מתמקד באחריות לעבירה, הנימוק השני מתמקד בעונש עצמו ואילו הנימוק השלישי – פניו לעתיד" (ע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל (14.2.2010)).

בתפ"ח (י-ם) 30359-03-15 מדינת ישראל נ' פלוני (5.6.16) נגזר דינו של קטין כבן 17, אשר הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של ניסיון רצח שבוצע בכיכר צה"ל, אשר במהלכה דקר עובר אורח ופצע אותו, וכן הורשע בעבירות נוספות על-פי הודאתו.

...

בצד זאת הוסיף וציין בית-המשפט העליון (כב' השופט ד' מינץ): "בענייננו, חומרה רבה ניבטת ממעשי המערער, אשר כללו רקימת תכנית של יציאה למסע טרור לשם פגיעה ביהודים באשר הם יהודים, וסופו של יום גם ביצועה בפועל. העונש שנגזר על המערער, הכולל 12 שנות מאסר בפועל, אינו חורג מרמת הענישה המקובלת בדרך כלל בעבירות דומות. אוסיף כי גם לוּ היה המערער מורשע בעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ולא בעבירות של ניסיון לרצח, ספק בעיניי כי בנסיבות ביצוע העבירות אם היה מקום להקל בעונשו, וודאי לא באופן משמעותי". לאור הערכים המוגנים העומדים ביסוד עבירת ניסיון הרצח, נסיבות ביצוע העבירה שתוארו לעיל, ומדיניות הענישה הנוהגת – סבורני, כי מתחם הענישה ההולם כולל רכיב של מאסר בפועל ממושך, הנע בין 14 שנים לבין 18 שנים.

ביישמו את העקרונות הנ"ל, קבע בית המשפט המחוזי כי: "כשבעבירת רצח עסקינן, יש ליתן לשיקולי הגמול וההלימה משקל בכורה אך בלי להיתעלם מכך שהנאשם [המערער כאן – ח"מ] היה קטין בעת ביצוע העבירה ובמקרה זה קטין 'קטן', בן 14 שנים ועשרה חודשים בלבד". כמו כן, בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי: "כאשר נגזר דינו של קטין בגין ביצוע עבירה חמורה מאוד וברור כי יש להענישו בשנות מאסר ארוכות בכלא, מאבד שיקול השקום חלק ממשקלו וכך גם לגבי השיקול הנובע מהשפעתו הקשה של הכלא על הקטין". בית המשפט המחוזי הנכבד אף ציין במפורש כי הוא דוחה טענה שהעלה הסנגור, לפיה מי שהשפיע על המערער להמית את המנוח היה ריאד.

...

בנסיבות הפרשה שבפנינו, וחרף היותו של המערער קטין בן פחות מ-15 שנים בשעה שרצח את המנוח – אנו סבורים בנסיבות כי שיקולים אלה נכבדים יותר משיקול השיקום, וכי הם מצדיקים את העונש שהושת על המערער (ראו: פיסקה 23 ב-ע"פ 3062/06 פלוני נ' מדינת ישראל (24.12.2009), שם התבררו נסיבות דומות לענייננו, ונדחה ערעורם של קטינים, האחד בן 16 והשני בן 14 שנים ו-8 חודשים, אשר הורשעו בעבירת רצח, והושתו עליהם 22 שנות מאסר בפועל).

ביחס לטענה זו קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כדלקמן: "אין אנו מקבלים את טענת הסניגור כי השפעתו של ריאד היתה מכרעת ובלעדיו היה האירוע מסתיים אחרת.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – לא מצאנו כי יש הצדקה להתערבותנו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ועל כן החלטנו לדחות את הערעור.

גזירת דינו של קטין שבמועד ביצוע העבירה טרם מלאו לו 14 שנים מלאכת גזירת עונשו של נאשם היא לעולם מלאכה קשה ומורכבת, אך היא קשה במיוחד כאשר מדובר בקטינים, לא כל שכן קטינים אשר גילם בקוו הגבול לעניין האפשרות להטיל עליהם עונש מאסר מאחורי סורג ובריח.

רביעית, נוסף על שיקול הדעת הרחב המסור לבית המשפט המחוזי בגזירת עונשו של הנאשם כקטין בכלל, יש להיתחשב בכך שהעבירה החמורה ביותר בה הוא הורשע הנה ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין בצרוף עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור (ארבע עבירות), אשר גם ביחס אליה מסור לבית המשפט שיקול דעת נרחב (וזאת בשים לב לרפורמה בדיני ההמתה בישראל.

...

לא זו אף זו, מקובלת עלינו טענת המדינה כי יש להעניק משקל מוגבר לשיקול זה מקום בו הפגיעה הפיזית, הנפשית, הטיפולים הרפואיים ותהליך השיקום הארוך אשר בגינם הוגשו בקשות הדחייה מטעם הנפגעים הם כולם תוצאה ישירה של מעשיו הרצחניים של הנאשם (להבדיל מאירועים בלתי-תלויים בהליך או בנאשם).

המסקנה היא שבענייננו, לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב במיוחד בגזירת עונשו של הנאשם, כאשר ההשלכה המעשית של קבלת העתירה אינה כובלת את ידיו במלאכה זו. נהפוך הוא – היא מסירה את המגבלה שחלה עליו מכוח סעיפים 25(ד) ו-34 לחוק הנוער, ומאפשרת לו לגזור את העונש ההולם בנסיבות העניין, תוך התחשבות, בין היתר, בגילו של הנאשם עת ביצע את העבירה, בעובדה שהוא היה ערוך לגזירת דינו בטרם מלאו לו 14 שנים, ועוד.

לאור כל האמור לעיל, סברנו כי צירופן של כלל הנסיבות הייחודיות של המקרה דנן מצדיק את התערבותנו בהחלטות, כך ששמיעת הטיעונים לעונש תידחה עד לאחר חודש נובמבר 2023, וזאת על מנת לאפשר לנפגעים היערכות מתאימה לעריכת תסקיר שירות המבחן בעניינם, בראש ובראשונה מהפן הבריאותי, אך גם מהפן הנפשי.

סוף דבר: העתירה מתקבלת.