לפניי תביעה כספית שעניינה קבלת פיצוי בגין ירידת ערך שנגרמה לרכב התובע כתוצאה מתאונת דרכים שהתרחשה ביום 20.3.2016 באילת, שבמהלכה נפגע חלקו האחורי של רכב התובע.
כן נטען שהיה על התובע להמציא מיסמך להסרת שיעבוד המוטל על רכבו לצורך קבלת הפצוי בגין ירידת הערך שקבע שמאי הנתבעת, ומשלא עשה כן לא קיבל תשלום זה.
התובע הגיש כתב תשובה שבו נטען, בין היתר, שביום 28.2.2017 נבדק רכבו במכון הדרום אילת, אשר קבע שקיימים נזקים בעלי משמעות גבוהה לשלדת הרכב, באופן התומך בטענה לתיקון רשלני על ידי המוסך המתקן.
...
אבהיר שאין בידי לקבל את טענת התובע שלפיה מצב הרכב בעת קבלתו מהמוסך זהה לזה הנצפה בתמונות השמאי מטעמו, וברי כי ככל שניתן היה לצפות בפגמים ויזואליים משמעותיים ברכב התובע היה פונה למוסך בטרוניה ובדרישה לתיקון הליקויים.
זאת ועוד; אין בידי לקבל את עדות שמאי התובע שלפיה הפגיעה הנוספת היא "פגיעה שולית" שאין כל קשר בינה לבין הליקויים בתיקון הרכב (עמ' 9, שורות 10-7).
במכלול הנסיבות האמורות, ולאור העדר הוכחת הפער בין שיעור ירידת הערך שקבע שמאי הנתבעת (9%) לבין שיעור ירידת הערך שקבע שמאי התובע (45%), לא הוכח כי נגרמה ירידת ערך מעבר לשיעור של 9%, ועל כן דינה של התביעה להידחות בחלקה הארי, הן באשר לרכיב שכר טרחת שמאי התובע, שכן טענות שמאי התובע לא התקבלו על ידי בית המשפט.
