גדרי שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג

דין מיוחד ושונה עשוי לחול מכוח סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 בעת שבני זוג מתגרשים לאחר שבמהלך חיי הנישואים נקט אחד מהם אלימות קשה וחמורה כלפי מישנהו (עיינו: בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (07.01.2014)).

הלכה זו נכונה לא רק ביחס לרכוש שאין לבעל זכות בו כלל, אלא אפילו ביחס לרכוש שהבעל קיבל בו זכויות שימוש מסוימות, מכוח תקנת חכמים שהסדירה את יחסי הממון בין בני הזוג (ובלשון חכמינו – נכסי "צאן ברזל" [נכסים שהבעל משתמש בהם וחייב באחריותם] ונכסי "מלוג" [נכסים שהבעל נהנה מפירותיהם ואינו חייב באחריותם]).

על אף בררת המחדל הקבועה בחוק, על פיה המועד הקובע לצורך איזון יחסי הממון הוא יום הגירושין, הרי שתיקון מס' 4 לחוק (חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון מס' 4), התשס"ט-2008) קובע, בין היתר, כי ניתן לקבוע את המועד לביצועו של הסדר איזון משאבים עם קיומו של "קרע בין בני הזוג" או כאשר "בני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת [...]" (סעיף 5א(א)(2) לחוק).

לפיכך, על דרך הכלל, ותהא עמדתנו הערכית כלפי יחסים כאלה כאשר תהא, יש מקום לתת לכך ביטוי גם באופן החלוקה, מקום שבעלי הדין מנהלים מערכת לא שוויונית, בשונה מן המצב ה"רגיל", בו אמורים שני הצדדים להירתם יחדיו לקיום התא המשפחתי, כנדרש לצורך חלוקת מחצה על מחצה לפי [סעיף 5](http://www.nevo.co.il/law/72138/5) לחוק, כאמת המידה המרכזית להפעלת סמכותו של בית המשפט בגדרי יחסי ממון [.

...

לדעתי, מקרה זה איננו מגלה עילה להתערבות בגדרי עתירה לדיון נוסף ודין העתירה להידחות.

גם בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי הוכח שיתוף ספציפי בדירת בני הזוג.

גם מלומדי משפט הגיעו למסקנה כי פסק דינו של בית הדין הגדול לא התיימר לקבוע ממצא עובדתי נקודתי, אלא מדובר בפסיקה הקובעת ברירת מחדל גורפת, שלפיה הענקת רכוש של בן-זוג לרעהו, מותנית בכך שמקבל המתנה ישמור על נאמנות מינית כלפי בן-זוגו עד לסיום הנישואין (שחר ליפשיץ "שיפוט מוסרי של התנהגות מינית בנישואים: אוטונומיה ו'משילות' בעקבות בג"ץ 4602/13" עיוני משפט מג 5, 14, 28-17, 38-37 (2020) (להלן: ליפשיץ).

מבחינה משפטית, ע"פ חוק יחסי ממון נכס שנרכש לפני הנישואין – מוחרג מחובת איזון המשאבים: סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, קובע כדלקמן: "... עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

ככלל פסיקות בית המשפט העיקריות נוגעות לנכס שהיווה את מגוריהם של הצדדים, מרכז חייהם המשותף שבו ניתן לראות את ההסתמכות כאמור על כך שהנכס ישמש את שני בני הזוג בשווה, ובכל זאת בית המשפט בפסיקתו העניפה, אינו קובע בצורה חדה שיש לאזנו אלא א"כ מולאו ההוכחות הנדרשות כאמור לעיל, אך כאשר מדובר על נכס שהצדדים לא חיו בו במשך כל שנות חייהם במשותף, אין שום פסיקה המורה לאזנו ולדוגמה ראה בפסק הדין מבית המשפט העליון בו מציין השופט י.עמית נקודה זו (תיק מספר 1398/11, עמוד 22 לפסק הדין, סעיף 2): לטעמי, לצורך משקלו של אותו "דבר מה נוסף" הנידרש להוכחת כוונת שתוף ספציפי יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג".

נראה עוד שבמקרה כעין זה ראוי להפעיל את סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, שעניינו חלוקה שאינה שווה בשל סיבות מיוחדות.

הסכם ממון בודאי אינו עניין לגדרי שותפות והוא הסכם חלוקה של ממון שכל אחד מבני הזוג צבר על שמו במהלך הנישואין ללא צורך כלל בהגדרה כי היו שותפים בזמן הנישואין.

...

איני מקבל את טענות הבעל להחזר הכספים ששילם כמזונות אשה בשל העובדה שהוא זה שהסכים לנסות הליך של שיקום הנישואים, ועל כן אין ספק שבזמן הזה זכאית האשה למזונותיה.

על כן נראה כי יש להפעיל גם במקרה בו אנו דנים את הסדר האיזון, שהרי כשבני הזוג שלפנינו נישאו בוודאי רקמו חלום משותף של חיי זוגיות ומשפחה איתנים ותקינים ולא ידעו את אשר יבוא עליהם, וממילא כיון שלא חתמו על הסכם ממון אחר יש לראותם כאילו הסכימו בשעה שנישאו להסדר האמור בחוק.

דיין ג סוף דבר: מזונות אשה: האשה אינה נדרשת להשיב את המזונות.

דיון והכרעה במוקד העתירה שלפנינו, כפי שכבר הוזכר, ניצבת השאלה האם אי-נאמנות מינית ממושכת שהוסתרה, ושלא הייתה לה השפעה על היתנהלותו הכלכלית של משק הבית של בני הזוג, יכולה לבוא בגדרי הנסיבות המיוחדות שבהתקיימותן יהא זה מוצדק לסטות מכלל האיזון השוויוני שקבוע בחוק יחסי ממון.

העקרון האמור בא לידי ביטוי, בין היתר, בסעיף 5(א)(1) לחוק שמחריג מהסדר איזון המשאבים נכסים שהיו לאחד מבני הזוג עובר לחיי הנישואין או נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה (אדם חפרי-וינוגרדוב ורם ריבלין "השמוש בנאמנות בהקשר יחסי הממון בין בני זוג: אתגרים ופתרונות" משפטים נב 15-13 (2022); שחר ליפשיץ "יחסי מישפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227, 247-246 (2009)).

החריג לכלל החלוקה השוויונית: סעיף 8 לחוק יחסי ממון לצד בררת המחדל החוקית שלפיה החלוקה תהיה שויונית, נקבע במסגרת החוק חריג מוגבל בהיקפו שמקנה לבית המשפט סמכות לסטות מכלל החלוקה השוויונית; זאת, בהנתן "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". לשון הסעיף קובעת כי: סמכויות מיוחדות ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים: (1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג; (2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהיתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההישתכרות של כל אחד מבני הזוג; (3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע; (4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע.

...

משכך, אני סבור כי פסקי הדין בעניינם של הצדדים – הן בבית הדין הרבני האזורי, הן בבית הדין הרבני הגדול – חורגים מהוראות חוק יחסי ממון ולא יכולים להיוותר על כנם.

משאלה הם פני הדברים, איני מוצא לקבל טענה זו. סוף דבר הצדדים נישאו זה לזו בשנת 1976, הם הקימו בית ונולדו להם שלושה ילדים.

באחרונה, עמדתי בהקשר אחר על כך שהדין האזרחי לא נועד לרפא לב שבור (בע"ם 5827/19, פסקה 6 לפסק דיני), ובדומה, אין אני סבור כי המענה ל"בגידתה" של העותרת במשיב ובאמונו הוא בשלילת חלקה במאמץ המשותף של קיום היחידה המשפחתית שלהם.

קיימת גישה הנוטה לתמוך בהכללת נכסים חצוניים בגדרי חזקת השתוף, אולם מאידך קיימת גישה מסויגת וזהירה יותר השוללת הכללתם.

ובהתייחס לטענת האישה לחלק בין ירושה עצמה לתמורתה - יופנה לע"א 686/85 מערבי נ' מערבי, פ"ד מ(2) 631 (1986), נקבע כי אפילו במקרה שנקנה נכס לאחר נישואין באמצעות מימון בלעדי של תמורת נכס אחר שנרכש לפני הנישואין (בנגוד למקרים בהם חלק מהמימון נעשה באמצעות כספים משותפים), בהיעדר הוכחה לכוונת שתוף בנכס, לא תחול חזקת השתוף: "ההלכה, כי חזקת השתוף, לא חלה על נכסים שרכש אחד מבני הזוג לפני נישואין וללא קשר עימם, אלא אם הוכחה כוונת שתוף בראיה פוזיטיבית של ממש, יפה גם לגבי נכסים שנרכשו במקומם מתוך כספים שאינם אלא תוצאה ממימוש זכויות שהיו קיימות בידי אחד מהצדדים לפני הנישואין". עוד ראה תלה"מ 39884-06-18 : "כאשר מדובר בדירת ירושה, הרי שעסקינן בנכס חצוני שלא חל עליו הסדר איזון המשאבים בחוק יחסי הממון, כל עוד לא הוכח אחרת ע"י התובעת. עניין זה קבוע בסעיף 5(א)(1) לחוק  יחסי ממון בין בני זוג, המחריג מכלל הנכסים בהם ייעשה איזון, נכסים שאחד מבני הזוג קיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.

על טענת האישה לחלוקה לא שויונית מחמת הבדלי כושר הישתכרות, מלבד שהבעל מוכיח אחרת, נשיב: סעיף 8 לחוק יחסי ממון מעניק לבית  הדין סמכות מיוחדת לקבוע שאיזון משאבים על פי חוק יחסי ממון לא יהיה מחצה על מחצה אלא לפי יחס אחר שיקבע, בין השאר, בהיתחשב בכושר ההישתכרות כל אחד מבני הזוג.

הפסיקה האזרחית קבעה כללים ותנאים מתי וכיצד יעשה שימוש בסמכות לאיזון לא שיווני בגין פערי כושר הישתכרות.ראו בהקשר זה עמ"ש (חי') 31035-09-16 ש.ג נ' ד.ג [פורסם בנבו] מיום 20.4.17.

גישה זו מבוססת הן על לשון החוק, הן על התכלית החקיקתית של סע' 5 (ג) לחוק יחסי ממון כאמור לעיל, והן לאור אופיים של סיכסוכי מישפחה בכלל, וסכסוכי ממון בין בני זוג בפרט, המחייבים החלה של פיתרונות "צודקים" או "מתקנים" לצד איזון הנכסים המוחשיים בדרך החשבונאית.

...

. אינה נכס ישיר שירש הנתבע מאמו המנוחה, אולם שוכנעתי כי הדירה ב..

דעתנו כי החוק נתן לגורם השיפוטי שיקול דעת רחב בפסיקה זו. כבר מצאנו שופטים בבתי המשפט שחישבו כל אחד לפי דרכו, הבנתו והשקפתו.

וראה בענין זה פס"ד ביה"ד הרבני נתניה 824780:"לאור האמור, מאחר שהוראת החוק הפשוטה, התואמת גם את גישתו של המשפט העברי איננה מכירה במוניטין אישי כנכס לצורך עריכת איזון המשאבים – לפיכך תביעת התובעת נדחית." על נדון היוון הזכויות אם לשלמם כעת או במועד מימושן ראה לרה"ג מיכאל עמוס שליט"א בספר שורת הדין חי"ז עמ' שעב שמסיק:" מכל האמור עולה שיש לדחות את תביעת הבעל לחייב את האשה בתשלום מיידי של מחצית זכויותיה העתידיות". לאור האמור ביה"ד פוסק כי: ביה"ד דוחה את בקשתה של האשה לאיזון הדירה בנתיבות.

על כך יש להוסיף כי טענות המערער בהודעת העירעור חורגות בחלקן מאלה שהעלה לפני בית משפט קמא, ודי בהקשר זה כדי להפנות לכתב הסיכומים שהגיש ביום 05.07.2022, בו העלה הטענות הבאות: פרישתו המוקדמת של האיש היתה שלא מרצונו, בשל מצבו הבריאותי הלקוי; היתקיימו נסיבות מיוחדות שיש להביא בחשבון במקרה שלפנינו ובעיקר "הפרישה המוקדמת של החוסך בשל מצב בריאותי לקוי". נטען, כי אין בהסכם היתייחסות מילולית לפנסיה מוקדמת או לקיצבה מהמעביד; קזוז בין הגימלאות של הצדדים ועשית שימוש בסע' 8 (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

אין חולק, ואפנה בעיניין זה גם לפסיקתא מוצעת מטעם מומחה בית משפט, רו"ח נתן שטרנפלד, ולחוות דעתו מיום 19.09.2022, לפיהן מועד התחלה של צבירת זכויות המערער לוותק הנו מחודש 10/1984, מועד הנישואין הוא 18.11.1984, מועד הפירוד הנו 31.10.2003 ומועד הפרישה הוא כזכור 29.02.2020, כך שמשך התקופה המשותפת הנו 228 חודשים ועל כן השעור להעברה למשיבה הנו 28.81%; שנית, המערער לא הציג כל ראיה או אסמכתא לפיה הקצבה המשולמת לו מקורה, כולה, בתקופה אחרת וכי היה זכאי לפנסיה מוקדמת ובאותו סכום גם אם היה עובד רק ממועד הפירוד ב-2003 ועד מועד הפרישה ב-2020; שלישית, הטענה כי הקיצבה אינה ברת איזון, משלא הוזכרה במפורש, לא בסע' 2 (א) ולא בסע' 2 (ג) מיתעלמת מן האמור בסע' 2 (ב) הפותח במילים אלה: "מחצית מכלל זכויותיו של מר ....מסוג כלשהו, כולל כספים....". אשר לטענת המערער, כי יש לפנות להוראת סע' 8 (2) לחוק יחסי ממון ולערוך איזון שלא באופן הרגיל או לדחות תשלומה, לכך ניתן מענה הולם וממצה בגדרי פסק הדין קמא.

...

עוד נקבע כי תשובה לשאלה זו התקבלה מח' נ', אשר הבהירה כי הפנסיה המשולמת למערער אינה פנסיה רפואית, ועל כן משהתקבלה תשובת ח' נ', אין לאפשר למערער, להציב להכרעה שאלות אחרות, לאחר שהתשובה שהתקבלה ממקום עבודתו תומכת בעמדת האשה.

כך גם לא נפלה כל שגגה בקביעתו לפיה סוגיה זו התבררה בעבר בגדרי תלה"מ 20640-12-19 בו ניתן פסק דינו מיום 22.10.2020, וכי משניתנה תשובת ח' נ', אין לאפשר למערער להציב להכרעה שאלות אחרות החורגות מגדר המחלוקת.

אשר לטענה השניה שהעלה המערער לפני בית משפט קמא, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא כי לשונו של הסכם הגירושין פשוטה, והוא קובע כי המשיבה תתחיל לקבל חלק מהפנסיה של המערער מהמועד בו יפרוש לגמלאות, לרבות פרישה מוקדמת.

האבחנה שהמערער מנסה לקרוא אל תוך ההסכם בין "פרישה מעבודה" המזכה בסכום חד פעמי בהתאם לסע 1 (ב) לבין "פרישת הבעל לגמלאות" המזכה את האשה בחלק מהגמלה בהתאם לסע' 1 (ג) הינה מלאכותית, ואין בידי לקבל פרשנותו בהקשר זה. לשון ההסכם פשוטה וברורה – פרישה מהעבודה, תהא הסיבה לכך אשר תהא, תזכה את האשה בתשלום חד פעמי, ופרישה לגמלאות, בין אם מוקדמת ובין אם בגיל 67, תזכה אותה גם בחלק מהגמלה-הפנסיה.

בענייננו, הגיע בית משפט קמא למסקנה לפיה אין לעשות שימוש בהוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

יתר על כן, פניה לדרך זו מתעלמת מהוראות הסכם הגירושין ומהווה סטיה מהוראותיו, שעה שסבורני כי פניה להוראת סע' 8 (2) הינה מוקשית, אם לא בלתי אפשרית, מקום שהיא נוגדת הוראות הסכם מחייב.

למעשה, ניתן לסכם הדברים ביחס לדחיית טענות המערער כדלקמן: אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה בו; אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.