גביית יתר בארנונה עקב חישוב הצמדה שגוי

בכל הנוגע להשלכותיה של מניעה משפטית משימוש בנכס אין להסתמך על פסק הדין שניתן בעירעור המינהלי שהגיש הנתבע כנגד החלטת ועדת הערר אשר דחתה את ההשגה שהגיש ביחס לשנת 2016 (עמ"נ 20496-10-17), שכן קביעת בית המשפט כי הנתבע הינו "עבריין בניה" – מוטעית.

בסיכומיו, טען הנתבע כנגד אופן חישוב הפרישי הריבית וההצמדה על חוב הארנונה.

יתר על כן, נפסק כי אף במקום בו קבע המחוקק דרך מיוחדת להשגה או לערר, יוכל בית המשפט להדרש לעניינים אלה, במקרים חריגים בעלי 'חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת' (עניין יזום, בעמ' 493-492; ע"א 6971/93 עריית רמת גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478, 481 (השופטת שטרסברג-כהן)).

עקרון זה עשוי להיות יפה במיוחד לעניינים המנויים בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות, וזאת בשל הוראותיו של סעיף 3(ג) לחוק זה. ביחס לסעיף זה נקבע, ברוח האמור 'כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המנהליות' ואולם, 'בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תנתן ביתר קלות'.

העדר אפשרות משפטית לעשות שימוש בנכס טענתו העיקרית של הנתבע, הן בפניי ועדת הערר, הן בעמ"נ 20496-10-17 והן בפניי, הינה כי הערייה אינה רשאית לגבות ממנו ארנונה משום שהיא זו שמונעת ממנו לעשות שימוש בנכס.

...

איני מקבלת טענה זו. ראשית, התובעת לא הציגה את ההמחאות לפירעון.

סופו של דבר אני מקבלת את התביעה בחלקה וקובעת כי על הנתבע לשלם לתובעת את חוב הארנונה הרובץ על הנכס בגין התקופה שמיום 18.4.2009 ועד ליום 18.4.2016.

התביעה הכספית ביחס לתקופה מיום 1.1.2004 – 18.4.2009 נדחית.

עניינה של החלטה זו הוא בבקשת מומחה בית המשפט "למתן הוראות וחישוב כלכלי של ההשבה לקבוצה". רקע ביום 28.9.2017 הגיש התובע, מר צבי קופל, בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד הנתבעת, עריית פתח תקווה, בטענה כי גבתה כספי ארנונה ביתר.

זאת עקב אי הצמדת חיובי הארנונה המשולמים בהסדר תשלומים, לפי חוק הרשויות המקומיות (הפרישי ריבית והצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, למדדים שליליים (להלן: "בקשת האישור" ו"חוק הרשויות המקומיות" בהתאמה).

בהחלטת האישור קבעתי כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית היא: כל הנישומים המחזיקים נכסים ומחויבים בגינם בארנונה בתחום המוניציפלי של העיר פתח תקווה, המשולמת בהסדר תשלומים, ואשר שילמו ארנונה בתקופת שתחילתה שנתיים קודם למועד הגשת בקשת האישור וסיומה במועד החדילה (ככל שתוכח כזו) או ביום מתן החלטה זו. (ההדגשה במקור, מ' נ') במסגרת החלטת האישור, ובהתאם להסכמת הצדדים, מונה מר מארק פיסחוב כמומחה מטעם בית המשפט לצורך כימות סכום ההשבה לחברי הקבוצה (להלן: "המומחה").

הנתבעת בחרה לנצל את העובדה כי נפלה ככל הנראה שגגה בכך שבית המשפט דן מלכתחילה בבקשת אישור אשר הוגשה בגין תקופות חופפות, ואף בחרה להטעות את מומחה בית המשפט ולהציג לו את הודעת החדילה הנקודתית בבקשת ליניק 2020 כחלה על ההליך דנן, אשר הוגש שנים רבות קודם לכן.

סעיף 6 בחוק הרשויות המקומיות קובע כי: "שילם אדם תשלום חובה שלא חב בו ביתר על הסכום שהוא חב בו (להלן – תשלום יתר) ולא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שילומו, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו; לא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שהאדם ששלמו הודיע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הנו תשלום יתר, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד כאמור ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו." (ההדגשה שלי – מ' נ').

...

אני סבורה כי גם התנאי השני לחיוב הרשות בריבית לפי סעיף 6 – קרי שהנישום הודיע הודעה בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הוא תשלום יתר – מתקיים.

נראה לי כי ניתן לראות בהגשת התביעה משום מתן הודעה בכתב לנתבעת בדבר היותם של תשלומי החובה ששולמו תשלומים ביתר, לא כל שכן בענייננו יש לראות בהגשת התביעה משום מתן הודעה, נוכח תביעת גרטנר שהוגשה ואף אושרה כבר בשנת 2014 (ר' תא (חי') 28877-07-12 דור-אלון אנרגיה בישראל (1988) בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חדרה (נבו 16.8.2016) וההפניות שם לעניין הגשת כתב התביעה כהודעת ביטול ע"א 6018/03 אוליאור נ' מסא א.א ייזום ונהול נכסים בע"מ ( נבו 21.1.2007); ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 545 (1986); ע"א 81/89 גולן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 824, 829 (1991); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 363 (2005); דוד קציר תרופות בשל הפרת חוזה חלק ב' 692-693 (1991); מיגל דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו 263-264 (1993)).

אני סבורה שבנסיבות המקרה הנוכחי, עת מתקיימים התנאים שבסיפא של סעיף 6, עת הנתבעת המשיכה בגבייה למרות פסק הדין בעניין גרטנר ולמרות תביעת קופל, יש להורות כי שההשבה שתבצע הנתבעת תהיה בהתאם לסעיף 6 בחוק הרשויות המקומיות, וכך אני מורה למומחה לעשות את החישוב.

ביום 19.5.2013 הגישו התובעים בקשה לאישור תובענה כייצוגית, בטענה כי סכומי הארנונה שגבתה הנתבעת לא עודכנו בהתאם למדדים שליליים וזאת בנגוד לחוק הרשויות המקומיות (הפרישי ריבית והצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: "בקשת האישור").

תמצית טענות הנתבעת בעקבות פסק הדין בעיניין ציונה נחום הנתבעת חדלה ועידכנה את אופן ביצוע חישובי ההצמדה למדד של חיובי הארנונה הדו-חודשיים, כך שמעתה יוצמדו החיובים אף אל מתחת לקרן החיוב המקורי.

עמדת הנתבעת שגויה ומנוגדת לחובת תום הלב וההגינות החלה על צד מתדיין, קל וחומר שעה שמדובר בגוף צבורי.

בעיניין מנירב נידרש בית המשפט העליון לשאלה האם תביעות השבה כנגד רשות לפי פרט 11 בתוספת השנייה, בגין גביית יתר, מוגבלות ל-24 חודשים שלפני הגשת התובענה או שמא ניתן לכלול בקבוצה גם את מי שעילתו נולדה לאחר הגשת בקשת האישור ועד מועד אישור בקשת האישור.

...

משנפל דבר ונקבעה הלכת מנירב, שלא שונתה עד כתיבת שורות אלה, הרי שעם קבלת התובענה, להבדיל מהחלטת האישור שהיא החלטת ביניים כאמור, יש להגדיר את הקבוצה בהתאם להלכה המחייבת של בית המשפט העליון במועד הרלבנטי, ועל כן אני מקבלת את טענת הנתבעת ומורה כי תקופת ההשבה היא 24 חודשים בלבד.

אני מורה כי הנתבעת תשלם את הסכומים האמורים בצירוף ריבית והצמדה לפי חוק רשויות מקומיות עד מועד פסק הדין.

נוכח ההסכמה אני מורה כי ההשבה תבוצע לכלל נישומי הנתבעת נכון להיום, שהיא קבוצה קרובה לקבוצה הנטענת בתובענה הייצוגית.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

נטען כי הערייה מסרבת לתקן את הטעות רטרואקטיבית לשנים קודמות, וכי יש לבצע קזוז בחוב בגין חיוב ביתר של 62 מ"ר בין השנים 11/96 ועד 1.1.01, ביטול החיובים הפתוחים עד ל-10/96 (כיוון שבעקבות התביעה בשנת 96 הם שילמו את כל החובות העומדים דאז), וכן החזר הכספים שנגבו ביתר עבור 62 מ"ר משנת 1987-1996.

ההסכמה על שטח המפעל בתביעת הפינוי הייתה לצורך חישוב הפצוי עבור הפינוי של המושכר המוגן, ואין לגזור ממנה הסכמה על השטח בו החזיקו האחים לצרכי ארנונה (על האפשרות לחיוב פולשים בארנונה ר' עע"מ 9963/03 זוהר נ' עריית תל אביב יפו, פס' 10 ופס' 12 סיפה (1.8.2006)).

בנסיבות, ובכלל זה מועד מתן פסק הדין לנוכח עומס העבודה בלשכתי, ובהיתחשב כי במשך תקופה זו שמיום 16.2.2021 ועד ליום 10.2.2022 היו הכספים מעוכבים בידי הערייה והיא יכלה ליצבור עליהם ריבית והצמדה (כשעל פי הסכמות הצדדים – ככל שהאחים יבקשו את הכספים, אלו ימסרו להם בערכי הקרן) וכי בסיכומו של יום הופקד הכסף בידי הערייה בהסכמה וללא צורך בהליכי גבייה נוספים – נכון יהיה לחשב את הריבית על חוב האחים רק עד ליום 16.2.2021.

...

חיובי ריבית והתיישנות החוב אשר לטענת העותרים כפי שעלתה בדיון ובהשלמת הטיעון כי הם ביקשו לשלם את החוב שאינו במחלוקת אך העירייה סירבה לכך, מה שהביא להצטברות סכומים אסטרונומים של הצמדה וריבית – אין בידי לקבלה.

אשר לטענות בדבר התיישנות הליכי הגבייה שכן העירייה לא נקטה הליכים במשך כ-20 שנים – גם אותן אין בידי לקבל.

סוף דבר העתירות נדחות ברובה, למעט שני עניינים אלו: (1) החוב הנוגע לשטח החצר יעודכן כך שגודל החצר לחיוב יעמוד על 10 מ"ר החל מיום 1.8.1993 ועד ליום 1.1.2001.

בפסק הדין שניתן ע"י כבוד השופט מודריק ביום 02.05.2007 נקבע כי חוות דעת השמאי אגמון מבטאת את "כפל ערך החלקה", והמשיבה (להלן גם – הועדה) חויבה לשלם למבקש דמי פינוי החלקות וכן פיצוי בגין פגיעה במקרקעין מכוח התכנית הפוגעת בסכום הכולל שנקבע בחוות דעת השמאי תוך הפחתת רכיב ירידת הערך, בתוספת ריבית והצמדה החל מיום 1.12.95 ובצרוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 200,000 ₪.

יתר רכיבי פסק הדין נותרו על כנם, תוך חיובו של המבקש בשכר טירחת עורך דין בסך 40,000 ש"ח (בר"ם 7724/08).

תיק ההוצאה לפועל ביוני 2007, ובטרם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון, פתח המבקש נגד הועדה תיק הוצאה לפועל; הועדה שילמה למבקש מספר תשלומים לפני פתיחת תיק ההוצל"פ, אף לאחר מכן, תוך ביצוע קזוז לפי פקודת המיסים (גביה) של חוב אחר של המבקש, שאז העלה המבקש במסגרת תיק ההוצל"פ, טענה ביחס לעיקול בגינו בוצע הקזוז לעיל וחוקיותו, אולם זו נזנחה על ידו, וביוני 2010 עוכבו ההליכים בתיק ההוצל"פ והערבות שהפקידה המשיבה הושבה לה. כעשר שנים לאחר מכן, עת נדמה היה שכל צד השלים עם מה ששולם ועם מה שלא שולם, הרימה המחלוקת את ראשה בשנית.

מחלוקת נוספת באה לעולם, חשבונאית במהותה, באשר לכימותו הסופי של החוב הפסוק בו חויבה הועדה, בהיתחשב, בין היתר, בשיעור הריבית החלה ובתשלומים ששולמו למבקש, ונדרשה הכרעה בקביעת "השורה התחתונה", קרי, מי חייב למי, האם הועדה נותרה חייבת – כטענת המבקש, או שמא שולמו למבקש תשלומים ביתר המחייבים השבה - כטענת הועדה.

חוות דיעה המומחה כבוד רשמת ההוצל"פ מור קרמר (להלן- הרשמת) לא דחתה את בקשת המבקש על הסף מחמת שהוי, נכנסה לעובי הקורה, ומינתה לצורך עריכת החישוב, כמומחה מטעם בית המשפט, את רו"ח אריה שכטר ממשרד בן דוד שלוי קופ (להלן- המומחה).

ואלו הן טענותיו המרכזיות של המבקש: אחת, עורכי דינו של המבקש "לא עשו מלאכתם ביושר", גם קיבלו שוחד, שתפו פעולה עם ב"כ העיריה, והצהירו בשמו הצהרות שלא על דעתו; שתיים, דברי המבקש נרשמו בפרוטוקולים באופן שגוי משהאמירה לפיה "קיבל 200,000 ₪ תשלום אחרון" התפרשה ונרשמה "כאילו בנוסף קיבל המערער 200,000 ₪ על הסכום שהוא קיבל", עת הוא כלל לא קיבל סכום זה; שלוש, הועדה קזזה שלא כדין סך 248,707 ₪ מתשלום מספר 4 (451,408 ₪) שלא בידיעת המבקש או הסכמתו.

ארבע, קוזזו חובות ארנונה בגין נכסים שכלל לא היו בהחזקת המבקש אלא בהחזקת שוכרים.

...

עם זאת, דין בקשת רשות הערעור להידחות לגופה.

בקשת רשות הערעור על פסק דינה של הערכאה קמא - נדחית בזאת, וכפועל יוצא החלטת הרשמת שאין למצוא בה כל טעות, כמו גם פסק דינו של בימ"ש קמא – נותרים על כנם.

המבקש ישלם למשיבה את הוצאות ההליך בסך 7500 ₪.