סיכומו של דבר, מצאתי בנסיבות העניין כי לא נפל כל פגם באופן בו פעלה המאשימה בעיניינו לגביית ההודעות בצורת שאלונים, וזו בשים לב לאופיו וטיבו של כתב האישום, הכולל מאות של עדים; כן לא מצאתי כי נפל פגם כלשהוא באופן ניסוח השאלונים, ולא מצאתי כי אלו מוטים או "מזהמים" את ההליך, ואין באופן נסוחם במקרה זה כדי לפגום ביכולת העדים למסור גרסת אמת; אשר לסמכותי לקבוע משקלן של ראיות ועדויות מטעם המאשימה, הרי שאלו ניתנו על-ידי ביחס לכל אחת מן העדויות, בנפרד, על-פי הקשרה ותכנה, ובהתייחס לעדות שניתנה ביחס לחלקם בפני בית המשפט, כמו גם המשקל הנידרש כשזו לא ניתנה.
...
ב. אכיפה בררנית 189
סוף דבר 192
פתח דבר
עניינה של הפרשה שלפניי, בהונאת משקיעים בהיקף משוער של כ-340 מיליון ש"ח. כתב האישום החמור שהוגש על-ידי המאשימה כולל ארבעה אישומים שונים, המבוססים על מסכת אירועים שונה במקצת, אולם כל אחד מהם מהווה לטענת המאשימה נדבך נוסף בהונאה רחבת היקף, שבוצעה באמצעות שורת חברות וחברות קשורות שפעלו כולן באמצעות הנאשמת 3, רוביקון ביזנס גרופ בע"מ (בפירוק) (להלן – רוביקון או החברה).
לעניין שאלת הפררוגטיבה העומדת לרשות המאשימה להעמיד לדין את עופר, עמד על כך בית המשפט העליון בעניין ורדי:
"מקובלת עליי לחלוטין העמדה לפיה, הפעלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ובעיקר כאשר מדובר באכיפה מפלה ובררנית, לא תותנה, בהכרח, בקיומו של מניע פסול או בכוונת זדון. כפי שהובהר על ידי חברי, פסיקתו של בית משפט זה... מובילה למסקנה כי שערי הדוקטרינה יהיו פתוחים גם אם מדובר בהפליה פסולה בהעמדה לדין, שלא בכוונת זדון, אלא מתוך רשלנות או מחמת טעות שנפלה בשיקול הדעת של הרשות. עם זאת, מסכים אני כי הפעלת הדוקטרינה, במקרים בהם אין מדובר בכוונת זדון או בהחלטות שהתקבלו מתוך מניעים פסולים, תעשה רק במקרים חריגים שבהם עסקינן בהפליה משמעותית, הפוגעת בעקרונות של צדק והגינות משפטית." [ההדגשה אינה במקור – ח.כ.; רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי, פס' 2 לפסק דינו של השופט שהם (31.10.2018)]
בהתאם, נקבע לא אחת כי הגנה מן הצדק עשויה לקום מקום בו "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית-המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם" [עניין יפת, 370].
רלוונטיים לעניין זה דבריי בעניין ת"פ (ת"א) 13643-04-14 מדינת ישראל נ' אדרי פסקה 355 (פורסם בנבו,22.12.2016):
"מקובלת עלי עמדת הנאשמים כי אינם חייבים להראות שהרשות פעלה ממניעים פסולים וכי במקרים מתאים ניתן לבסס טענה לפגיעה בשוויון גם בלא שתידרש בהכרח הוכחה בדבר שיקול זר או הפליה מכוונת וזדונית מצד הרשות (ראו ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, פסקה 23 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן (10.9.2013)), אך אין בכך לומר כי הרשות איננה רשאית לשקול שיקולים רלבנטיים כגון דיות ראיות, אינטרס הציבור בניהול ההליך וסיכויי הרשעה, בבואה להחליט אילו מהמעורבים בפרשה להעמיד לדין" [ההדגשה אינה במקור – ח.כ.].
עם זאת, עופר לא העלה את הטענה בעניין בביז'אייב במסגרת סיכומיו, ומשכך מתייתר הצורך בדיון ובהכרעה בה.
סוף דבר
לסיכום הדברים, אני מרשיע את הנאשמים בעבירות הבאות:
הנאשם 1
בריבוי עבירות של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393 לחוק העונשין.
