גביית דמי כניסה לחוף ללא היתר

במענה למכתב זה השיבה הנתבעת כי המבנה שאותו שכרה התובעת בשכירות משנה הוקם לפני כניסתו לתוקף של חוק התיכנון והבנייה כך שלא היה כל צורך בקבלת היתר בנייה לצורך השכרתו לתכלית מסחרית ובשל כך הועדה המקומית לתו"ב התירה לחברת החשמל לבצע את חיבור החשמל למבנה.

לטענתה, מהסכם הפשרה, שאליו הגיעה עם הנהלת המושב במסגרת ההליכים המשפטיים ההדדיים אשר התנהלו בבית משפט השלום בחיפה, עולה כי לא הייתה כל מניעה לאכלס את הנכס עד לחודש יוני 2020 וכי התובעת היא זו אשר הפרה את הסכם השכירות הפרה יסודית בכך שהפסיקה באופן חד צדדי את תשלומי דמי השכירות ואת יישום תנאי ההסכם ובכך שגבתה ישירות ממר שוימר את דמי השכירות חרף העובדה שההסכם אסר עליה מלהשכיר חלק מהמבנה לידי צד ג'.

בעקבות בדיקה שערך בר הרשות באוקטובר 2009 במשרדי הוועדה המקומית חוף הכרמל, התברר כי אין היתר בניה למושכר.

...

בנוסף לכך, גם יתר טענותיה של התובעת בסיכומיה בראש הפרק אשר עוסק בטענה להפרתו היסודית של ההסכם, בנוגע להפסדים כספיים אשר נוצרו עקב הימנעותם של לקוחות פוטנציאליים להתקשר עם התובעת בשל אי קבלת רישיון העסק ובשל הצפות מסביב למבנה במהלך תקופת החורף דינן להידחות, לאור הסברו של נציג הנתבעת כי מדובר בתיקונים שהינם בתחום אחריות המועצה האזורית חוף הכרמל וזאת בניגוד לטענותיו של נציג התובעת (ראה : עדות נציג התובעת בעמוד 12 שורות 11-20 ; עדות נציג הנתבעת בעמוד 14 שורות 26-36 לפרוטוקול), ובשל הימנעותה של התובעת מפירוט שמותיהם של אותם לקוחות בתצהירו ומזימונם של אותם עדים חיוניים למתן עדות בבית המשפט ואף מהצגת ראיות תומכות (תמונות מתקופת החורף, קטעי וידיאו וכו') לצורך חיזוק גרסתו כמי שנושאת בנטל השכנוע בנוגע לאמיתות הטענות הללו (ראה : ע"א 6712/19 יחזקאל דגן ואח' נ' רונן דגן ואח' מיום 23.6.2021).

סוף דבר : לאור המסקנות דלעיל, אין מנוס מדחיית התביעה; דומה שהטענות אשר הועלו רק לאחר מצוקה כלכלית בשל אי הצלחה עסקית, מהוות לא יותר מאשר "קרב מאסף", בניסיון להיפרע בשל נזקי אותה אי הצלחה כלכלית.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"צ 68353-10-18 דור נ' חוף שלוותה (2002) בע"מ ואח' מספר בקשה:33 לפני כבוד השופטת מיכל עמית - אניסמן המבקש מתן דור ע"י ב"כ עו"ד אייל אבידן המשיבה 1.חוף שלוותה (2002) בע"מ 2.ההנאה המושלמת יזמות והפקות בע"מ 3.ראל נדל 4.זיו שני ע"י ב"כ עו"ד עידן איידן ועו"ד אורן בן יאיר פסק דין

לשיטתם, מאחר ומעיון באתר האנטרנט של המשיבה 1 נראה כי מדובר בבר שלכאורה לא נגבים בו דמי כניסה ועיקר הכנסותיו הן ממכירות משקאות ומזון, נראה כי ביחס להטבה על דמי כניסה, אין המדובר בהטבה ממשית.

דיון אישור הסדר הפשרה בסעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות נקבע, כי: "19.(א) בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהיתחשב בענינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית - גם כי קיימות, לכאורה, שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". בסעיף 19(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות נקבע, כי החלטת בית המשפט אם לאשר או לא לאשר הסדר פשרה תהיה מנומקת, וכן נמנים הפרטים שעל החלטה זו לכלול, ביניהם הגדרת הקבוצה, עילות התובענה, הסעדים הנתבעים, השלב בו מצוי ההליך, עקרי הסדר הפשרה ועוד.

...

הצדדים לא מפרטים כל טעם או נימוק לבקשה זו. בהתאם להוראות תקנה 7א(א)(3) לתקנות האגרות, מקום בו אושר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, על המשיב לשאת בתשלום חלקה השני של אגרת המשפט, אלא אם בית המשפט מצא לנכון לפטור את המשיב מהתשלום האמור, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מאשרת את הסדר הפשרה, סאת בכפוף לתיקונים להם הסכימו הצדדים בהתייחסותם לעמדת הגורמים המקצועיים, ונותנת לו תוקף של פסק דין.

בהתאם להוראות סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות אני מורה על פרסום הודעה בדבר אישור הסדר הפשרה (בכפוף לתיקונים האמורים לעיל), בשני עיתונים יומיים בעלי תפוצה רחבה, בשפה העברית.

אחד המרכזיים שבהם נסב על הטיפול והניהול של []משאבים מקומיים המצויים בתחום שטחה של הרשות המקומית – בין כאלה שניתנו לרשות כ"מתת", דוגמאת משאבי טבע ובהם חופי ים, נחלים ומצוקים, ובין כאלה שהוקמו על-ידה.

כן נקבע כי ככלל לא תותר גביית תשלום בגין פארקים הכוללים מדשאות ומיתקני משחק בלבד, שבהם יש לראות שירות בסיסי, ובגין פארקים ששטחם קטן מ-100 דונם.

בהמשך, בשנת 2007, תוקנה פקודת העיריות, ובהתאם לכך מורה כעת סעיף 249(8) לה כי חל איסור על גביית דמי כניסה לגנים צבוריים, אלא במקרים חריגים ולפי כללים שיקבע שר הפנים באישור הכנסת.

...

לדידי, מקובלת עלי נקודת המוצא העקרונית של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה המרחבים והמקומות הציבוריים שבתחום רשות מקומית צריכים להיות פתוחים לשימוש הכלל, לרבות מי שאינם תושבי הרשות; כאשר לצד זאת מוכרת סמכות רשות מקומית לסטות, במקרים ובתנאים מתאימים, מנקודת מוצא זו, בכפוף למבחני סבירות ומידתיות.

מקובלת עלי מסקנת חברתי, כי לא הוכחה בענייננו קיומה של אפליה מחמת לאום, כמפורט בפסקה 85 לחוות דעתה.

וכן מקובלת עלי כאמור מסקנתה האופרטיבית כי ההחלטה שהתקבלה על ידי המשיבים העדיפה את תושבי המקום מעבר לנדרש, בהעדר תשתית עובדתית מספקת.

אחרת הכיצד יגיע הציבור אם לא תהיה לו דרך גישה במקרקעין?! ודוק – לא סתם דרך גישה וחניה, אלא בחינם, בכדי להגדיל את מספר באי החוף (שמדרך הטבע היה פוחת אם היה נידרש לשלם כסף עבור כניסה למקרקעין).

במקרה דנן התירה אסיה לציבור, בהתנהגותה לאורך שנים, להשתמש במקרקעין בחינם לצרכי חניה, דרכי גישה וכל שימוש אחר (דוגמאת ישבה באירועים שערכה הערייה בחוף הים – כטענתה), הגם שהיה ביכולתה לגדרם ולגבות דמי כניסה, או להקים בהם מיגרש חניה בתשלום (כפוף לקבלת כל ההיתרים הנדרשים לכך).

...

בהינתן כל אלה שוכנעתי לדחות גם את רכיב התביעה של דמי שימוש שבתביעה שכנגד.

סוף דבר – התביעה שכנגד לאור כל דבריי לעיל, אני מורה על דחיית התביעה שכנגד.

אחרית דבר לאור דברינו לעיל, ולסיכום ייאמר, כי הן התביעה העיקרית והן התביעה שכנגד נדחות בזאת.

למי ליתן היתר או רישיון או זיכיון כזה או אחר בתחום האנרגיה או בתחום התחבורה או בתחום התיקשורת; או על דרך השלילה – למי לא לתת רישיון, היתר, זיכיון וכיוצא בזה; למי ליתן אשרת שהייה או אשרת כניסה לישראל או רישיון קבע; למי לשלול תעודת עולה על פי חוק השבות; לאיזו מחצבה לאפשר המשך פעילות; למי לאשר הקצאת קרקע ברשות מקומית; מה תוכנית הלימודים המאושרת של מוסד חינוך רישמי; האם לאשר שינוי של תוכנית מתאר מחוזית; האם לאפשר פעולה מסוימת בתקופת בחירות וכיוצא בזה.

בהקשר זה נאמר בבג"ץ 366/03‏ עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, פ"ד ס(3) 464 (2006) כי: "רובצת עלינו בכל כובדה ועוצמתה דוקטרינת ביזור הסמכויות והפרדת הרשויות, והיא דוקטרינה שעלינו להזהר בכבודה עד-מאוד. זהיר-זהיר נהלך עד שנורה על פסלותה של הוראה שבחוק הכנסת [...]. זהירות-יתר זו עטפה עצמה בדוקטרינה, ואותה דוקטרינה מזהירה אותנו באורח מפורש ומפורט מפני היתערבות במעשי חקיקה של הכנסת שמא יעבור בית המשפט ויחרוש שלא בהיתר בשדהָ של הרשות המחוקקת" (שם, עמ' 518).

וכן נקבע כי במסגרת החלטה לגבות דמי כניסה לחוף רחצה צבורי, נידרש היה לתת משקל ראוי לזכותו של הציבור להנות מהחופים שהם משאב לאומי, על פני האינטרסים המסחריים והכלכליים המוטלים על הכף (בג"ץ 5824/05 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' שר הפנים, פסקה 18 (10.12.2009)).

...

כשלעצמי סבורני, כי אין זה סוף הדרך.

ניטיב אפוא לעשות, אנו השופטים, אם נוסיף ונאמר בשולי פסק הדין: "אכן, בצעד חריג וחסר-תקדים, נאלצנו ברוב דעות להורות על פסילתו של חוק-יסוד. באופן פורמלי, לא היה מנוס מלהורות על ביטולו המוחלט של דבר החקיקה, אף בנוסחו ה'רזה', שכן אין זה בסמכותנו לכתוב את דבר החקיקה מחדש. יחד עם זאת, מקבלים אנו את מרותו של המכונן, את מרותו של העם שאֵלו הם נציגיו. נעשה כמידת יכולתנו, על מנת להגשים את רצונו של המכונן. לפיכך, משקבענו כי נוסח 'רזה' של החוק, לא היה נפסל על-ידנו, אזי אין אנו רואים צורך להמתין לחקיקתו של חוק-יסוד חדש שיקבע הסדר דומה. בהעדר מגבלה חוקית, ומשהדבר מצוי בגדרי סמכותנו, נודיע עתה, כי מעתה והלאה, נסיג את הגלגל לאחור. לא נשתמש עוד בעילת הסבירות בעניינן של החלטות הממשלה ושׂריה, אלא אם כן נקבע כי ישנם נתונים חד-משמעיים, המלמדים כי אותה החלטה כה בלתי-סבירה, באורח קיצוני, עד ששום ממשלה סבירה לא היתה יכולה לקבל החלטה שכזו. אותו מבחן ותיק וטוב, שהיה באמנה איתנו מראשית הדרך ועד לפסק הדין בעניין דפי-זהב; סבירות נוסח 'וונדסברי'". 'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא, ובכל הככרות הריעו רק שלום'.

אשר על כן, העתירות מתקבלות במובן זה שיוכרז על בטלותו של תיקון מס' 3 לחוק-יסוד: השפיטה.