גביית ארנונה מחברה שהתפרקה על ידי עירייה

מן האמור לעיל עולה, כי על-מנת שרשות מקומית תוכל לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה של החברה עליה הנטל להוכיח, כי מתקיימים 5 תנאים מצטברים: החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים; המחזיקה בנכס היא חברה פרטית שאיננה דייר מוגן; החברה לא שילמה את חוב הארנונה והחוב סופי; החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה; הנתבע הוא בעל השליטה בחברה.

הנתבעים לעומת זאת טענו, כי מלבד הנכס שמצוי ברחוב צירלסון 4 בתל-אביב אשר סווג על-ידי הערייה כנכס שאינו למגורים, יתר הנכסים של החברה, היינו, הנכס שברחוב אלנבי 101, אלבני 112 והכרמל 18, הנם נכסים אשר לצורך גביית ארנונה סווגו למגורים.

...

אשר על-כן, ולאור כל האמור לעיל, יש מקום לחייב את הנתבע ולהטיל עליו אחריות אישית מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים בגין הנכס שברחוב צירלסון 4 בת"א עבור ח-ן 10392084 שעומד על סך של 35,693.29 ₪, ח-ן 10392114 שעומד על סך של 29,974.70 ₪ וח-ן 10392126 שעומד על סך של 68,125.85 ₪.

סוף דבר אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ש"ח (בתוספת מע"מ), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים, המהוה הרמת מסך מרחיבה וחורגת מהרמת מסך המוכרת בדיני התאגידים, נחקק במטרה לסייע לרשויות המקומיות בהעמקת גביית ארנונה על ידי מתן אפשרות לגבות את החוב מבעלי המניות של החברה הפרטית המחזיקה שלא שילמה ארנונה, וזאת אם החברה שהתפרקה או הפסיקה פעילותה או העבירה את נכסיה בלי תמורה או תמורה חלקית, עשתה זאת מבלי שנותרו לה אמצעים לסילוק החוב (סעיף 119 א (א) (1)).

עמדת הערייה, שהתקבלה על ידי בית המשפט היא כי מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וההפניה לסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, המשביר מחויבת בתשלום הארנונה מכוח שליטתה בחברת קוסט בתקופה הרלבנטית ליצירת החוב.

...

גם אני סבורה כי תוצאת פסק הדין של בית המשפט קמא לפיה על המשביר לשאת בחוב הארנונה במקרה דנן נכונה, וזאת בנסיבות המיוחדות של מקרה זה המחייבות מתן הפרשנות שניתנה על ידי כב' השופטת דגן בחוות דעתה לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") המפנה לסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.

גם אני סבורה כי פרשנות כזו נכונה במקרה דנן לאור מטרתו של חוק ההסדרים ואף לשונו סובלת פרשנות כזו.

אני סבורה כי הנסיבות במקרה דנן מחייבות את המסקנה כי במקרה דנן ארעה התחמקות מתוכננת מתשלום מס שאין להשלים עימה, וכי נטל הראיה המוטל על המערערת מכח שילוב  הסעיפים שאוזכרו לעיל בחוק ההסדרים ובפקודת מס הכנסה לא הורם.

לטענת בעל השליטה יש לקרוא את הסעיף כך שמקום בו נוצר חוב ארנונה חלוט מתחילה עילת התביעה והחל מאותו מועד מונים תקופה של שבע שנים כאשר במהלך תקופה זו רשאית הרשות המקומית לנקוט בכל הליך גבייה שבסמכותה על פי דין, על מנת לגבות את החוב; ואם החברה תתפרק או תפסיק פעילותה במהלך שבע השנים הללו, ויחולו יתר התנאים בסעיף, ניתן יהיה לתבוע את בעל השליטה בתוך פרק הזמן של שבע שנים ממועד יצירת החוב.

לפירוש הסעיף ראו בית המשפט המחוזי בחיפה בעת"מ (חי') 314-07-15 ספבק נ' עריית חיפה (כב' השופט רון שפירא, 29.7.2015): "הוראת ס' 8(ג) לחוק ההסדרים באה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גבייה יעילה של חובות ארנונה על מנת לשפר מצבן הכלכלי הרעוע, על ידי אימוץ 'חזקת ההברחה' בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה והסמכת הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה פעילותה מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה... נקודת המוצא המתקיימת מכוח החזקה היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל-השליטה, זאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל. הצד שנגדו פועלת החזקה, בעל-השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי, כשנטל השיכנוע בענין זה מוטל עליו... בעל-שליטה המבקש לסתור החזקה, צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה לצורך פרעון חובות החברה". (ההדגשה הוספה – ע' ר').

...

סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות קובע כי "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה, או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". בית משפט השלום קבע, שמכל האמור לעיל עולה, שבגין החוב שנצבר לטובת העירייה החל מיום 21.7.2009 ניתן היה להגיש תביעה עד ליום 21.7.2016.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, אציע לחברי לדחות את הערעור.

אכן טענה שובת לב, אולם איני מקבלת טענה זו בנסיבות סעיף 8.

סוף דבר לו דעתי תתקבל, כי אז הערעור יידחה.

מהדו"חות הכספיים של החברה (אשר נימסרו לעירייה על ידי גביש) מתברר שעל אף הכנסותיה, לאורך פעילותה החברה צברה הפסדים ובמועד הפסקת הפעילות עמד גרעונה על סך של 1.7 מיליון ₪.

על כן אני דוחה את הטענה שיש לחייב את גביש מכח דיני הנזיקין והעדר תום לב. חיובו של גביש מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כי מותר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה חלוט מבעלי השליטה בחברה פרטית, כאשר החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה, וזאת במידה ומתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] הקובע: "היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעל השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה". בעל השליטה מוגדר בפקודת מס הכנסה כמי שמחזיק ב-25% לפחות ממניות החברה.

הנטל לסתור את החזקה מוטל על בעלי השליטה, ברמת הטיית מאזן ההסתברויות וככל שיוכיחו כי לא נותרו בחברה נכסים כלשהם, אזי לא התמלאו כל תנאי סעיף 8ג לחוק ההסדרים ואין לחייבם בחוב הארנונה אלא לגבותו מהחברה בלבד (ע"א 2139/08 הלל נ' המועצה המקומית כפר שמריהו, פורסם בנבו 22.6.10; ע"א 4350-11-08 צ'לסי שיווק (2003) בע"מ נ' עריית ראשון לציון, פורסם בנבו 1.4.10; עת"מ (חיפה) 26025-05-12 יעקב כהן נ' עריית חיפה, פורסם בנבו, 26.7.12).

...

אך אפילו והייתי מגיעה למסקנה שונה, עדיין התוצאה היתה זהה, שכן גביש עמד בנטל המוטל עליו להפריך את חזקת ההברחה, כאשר הוכיח פוזיטיבית שלחברה לא היו נכסים כלשהם מהם ניתן להיפרע, כאשר הוכיח שלא נטל כל נכס מנכסי החברה, לא ניסה למכור נכסים לצד ג' או להבריח נכסים לחברה חדשה (עניין מלכה עובדיה) ואף לא הוכח שמשך דיבידנדים.

סוף דבר כאמור, אפילו והייתי מקבלת את תביעת העירייה ביחס לחוב הארנונה של החברה, עדיין דין התביעה לחיובו האישי של גביש להידחות בשל הנימוקים המפורטים לעיל.

על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת את העירייה לשלם לגביש שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

לפניי עתירה שהגישו העותרים, מר אליהו לולו (להלן: העותר) וחברת מיס לולו בע"מ (להלן: החברה), שהעותר בעל השליטה בה, כנגד המשיבה, עריית רחובות (להלן: הערייה), וזאת בהתייחס לחובות ארנונה בגין שני נכסים המוחזקים על ידי העותרים: חובות ארנונה של העותר בגין נכס המצוי ברח' הרצל 164 ברחובות ובהתייחס לשנים 2005 - 2008, וכן חובות ארנונה של החברה בגין נכס המצוי ברח' הרצל 153 ברחובות ובהתייחס לשנים 2007 – 2011.

כעולה מהחומר שלפניי, הערייה עיקלה חשבונות בנק של העותר בגין חובות החברה כבר בשנת 2011, שלחה לעותר בשנת 2016 מכתבי דרישה לפי פקודת המסים (גביה) בהתייחס לחובות החברה, וכן שלחה לעותר בשנת 2017 מכתבים שכותרתם "דרישה לתשלום ארנונה כללית מבעל שליטה". העתירה, שבה נטען, בין היתר, כי לא ניתן להפעיל הליכי גבייה כנגד העותר בשל חובות החברה, הוגשה, כאמור, רק בשנת 2022.

סעיף זה מאפשר לגבות את חובות החברה מבעל השליטה אם היתקיימו הנסיבות האמורות בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה, דהיינו מקום בו היה לחברה חוב סופי והיא התפרקה או הפסיקה פעילותה, ולפיכך יש לראות את נכסיה כמי שהועברו לבעל השליטה ללא תמורה, אלא אם הוכח אחרת.

...

סבורני כי בנסיבות העניין, בחינת "מאזן הנזקים" מובילה למסקנה כי אין מקום לקבל את טענת העותרים לשיהוי והתיישנות.

עם זאת, לאחר שנתתי דעתי לנסיבותיו של המקרה דנן, הגעתי למסקנה לפיה אין בספק זה שהעליתי בעניין פורר כדי להועיל לעותר: ראשית ועיקר, על שום שטענה זו עצמה מועלית בשיהוי ניכר כפי שהבהרתי לעיל.

סוף דבר – העתירה נדחית.