יש להניח, כי לו סבר המשכיר כי הנתבעת נותרה חייבת חוב ארנונה לתקופה בה החזיקה בדירה, היה דואג לממש את זכותו עפ"י הצ'ק הנ"ל, אך אין חולק שהוא לא עשה זאת.
שתי עדות התביעה אישרו כי אמנם הכירו את הבעלים של הדירה, אך, לטעמי, אין ללמוד מכך "ידיעה בפועל של הרשות המוסכמת לגביית ארנונה בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס בפועל" כנדרש בפסק הדין.
לכן, לגישתי, התובעת כרשות מנהלית אינה יכולה לחמוק מתוצאותיו של שהוי ומטענות המבוססות על דיני השהוי, כשהן עולות בהליך אזרחי כספי, אף אם תביעתה הוגשה, כפי זכותה, תוך שבע שנים, ממועד הווצרות החוב.
...
כפי שציינתי בהחלטתי מיום 4.1.16, אין מניעה שהנתבע יקבל את רשותו של בית המשפט להעלות טענת "איני המחזיק" במסגרת הגנתו, וכאמור, הרשות לכך ניתנה לנתבעת בהחלטה הנ"ל.
מקובלת עלי עמדתה של התובעת, כי לא היה בשיהוי בהגשת התביעה (דצמבר 2013) משום ליצור מצג בפני הנתבעת, כי התובעת מחלה על החוב או ויתרה על תביעתה.
בעע"ם 8329/14 עיריית קרית אתא נ. נילי קורן (ניתן ביום 31.5.16), קובעת כב' נשיאת בית המשפט העליון: "דחיית טענת ההתיישנות אינה משמיעה כי לא היה בענייננו שיהוי. למעשה, אף על פי שבית משפט קמא הכריע בתיק על יסוד טענת ההתיישנות, הוא דן במקרה תוך שימוש ברטוריקה של דיני השיהוי ותוך יישום מבחנים רלוונטים לדינים אלה....גם אני סבורה כי המערערת השתהתה בגביית חובותיה מהמשיבות, וכי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה היא הימנעות מנקיטה בהליכי גבייה מנהליים לגביית החוב". משמע, כי גם במקרה בו לא ניתן לטעון להתיישנות, ניתן לבחון את התביעה לפי כללי השיהוי (וראו גם: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי ואח' נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז (5) 433, שם נקבע כי הגשת תביעה בתוך תקופת ההתיישנות אינה הופכת אותה חסינה מיניה וביה מטענת שיהוי).
בסיכומו של דבר, התביעה מתקבלת בחלק המתייחס לחיוב ארנונה (קרן) לתקופה שבין 1.3.2009 ועד 22.3.2009 בלבד.
