בתי משפט בוררות הכרחית מילולית

הליך בוררות שאינו מוגבל בזמן הוא יקר ביותר וחזקה על הצדדים כי רצו לצמצם עלויות עד למינימום ההכרחי, כך שניהול קצר של הליך הבוררות תואם את כוונת הצדדים.

סעיף י"ד לתוספת הראשונה בחוק הבוררות קובע כי "הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסיכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו; הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט". בעניינינו, בתניית הבוררות נקבע כי "הכרעת הבורר תהיה כפופה לדין המהותי אך הבורר לא יהיה כבול בדיני הראיות". מכאן נובע כי הבוררות אינה כפופה לסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט.

גם אם אלך לשיטת המשיבים כי יש להיצמד למשמעותו המילולית של הדיבור "כתב טענות אחרון", בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי שבנסיבות העניין ניתן לראות בצדדים כמי שהסכימו בהתנהגותם להארכת הליכי הבוררות או למצער לפרשנות רחבה יותר של המונח "כתב טענות אחרון". בהקשר זה יש לציין כי בהחלטתו מיום 3.3.2015, הורה הבורר, מכוח הסכמת הצדדים, כי המועד להשלמת הליכים מקדמיים לרבות הליכי גילוי מסמכים, או דרישות להודאה בעובדות ושאלונים, יוארך "ל - 21 ימים מהמועד בו יועבר כתב בי-דין האחרון בין הצדדים" (נספח ג' לתובענה).

...

בהסדר הגישור נקבע כי המשיבה תשלם למבקשים סך סופי ומוחלט של 2.2 מיליון ₪ בתוספת מע"מ (סעיף 6 להסדר הגישור).

נוכח טענות המשיבים 4 - 2 בדבר פקיעת סמכותו של הבורר וכי אין להאריך את הליך הבוררות מעבר לתקופה הקבועה בהסדר הגישור, ביקש הבורר בהחלטתו מיום 16.9.2015 "...לקבל הבהרה ועמדת הצדדים בכתב, בתוך 7 ימים ממועד קבלת החלטתי זו, ולפיה משמעות המילים "כתב הטענות האחרון בבוררות" בסעיף 12.

אשר לעתירה החלופית להארכת משך הבוררות - אין מקום להיעתר לבקשת המבקשים להאריך את משך הבוררות, בהתאם לסעיף 19 לחוק הבוררות.

בית משפט השלום בחדרה ת"א 48115-02-20 פלוני נ' שטרום ת"א 47982-09-20 אלמוני נ' וייזר בפני כב' השופטת קרן אניספלד תובע בת"א 48115-02-20 פלוני – ע"י עו"ד אורן בושרי נתבע בת"א 48115-02-20 יואב שטרום – ע"י עו"ד אבי וייג תובע בת"א 47982-09-20 אלמוני – ע"י עו"ד אבי וייג נתבע בת"א 47982-09-20 אלכסנדר וייזר – ע"י עו"ד אורן בושרי פסק - דין

לצרכי מימוש הזכות להגנה עצמית, די באיום מפני שימוש בכוח סביר ואין הכרח להמתין למימוש האיום [ע"א 347/72 שהלא נ' בן שבת, פ"ד כז(1) 815, 818 (1973); ע"א 11172/05 אלון נ' חדד (2009)].

נוכח היתנהלותו של שטרום בארוע כפי שנחזה בסירטון, בדין נדחתה בקשתו לרישיון נהיגה בתחבורה ציבורית; מי שהתנהלותו מסלימה כהרף עין מטענה מילולית על תיפקוד נציגות הבית המשותף לאלימות פיזית אינו מתאים למלא תפקיד במרחב הצבורי.

אי צירוף תעוד רלוואנטי ללא טעם מבורר מקים נגד שטרום חזקה ראייתית שעומדת לו לרועץ [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)].

...

אני דוחה את מבוקשה של גב' וייזר לטעון שהיא עצמה נדחפה על-ידי שטרום באירוע, לפני שבעלה השיב באלימות על המכה ששטרום היכה אותו [עמ' 10 ש' 27-24].

טענתו של וייזר כי פעל מתוך הגנה מותרת נדחית אפוא.

אני דוחה את טענתו של שטרום כי חלקו באירוע היה של מי שהתגונן מפני אלימות שחווה מצד וייזר [עמ' 12 ש' 24-23].

עמימות זו היא, על כן, הכרח בל יגונה (ד' ביין, "חוקי היסוד והעבירות הספציפיות" מחקרי משפט (תשנ"ו) 251, 256).

דומה, כי חששות אלה הם שעומדים ביסוד האזהרה שהזהירו בתי המשפט את עצמם מפני הסתפקות בפרשנות מילולית: "כבר הזהיר השופט ויתקון, כי אם נחיל את ההוראות האמורות בענין טובת הנאה, שיכולה לשמש כשוחד, 'באופן מילולי, נגיע לפעמים לידי אבסורד' (ע"פ 794/77 חייט נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 127 בעמ' 132). ועל כך חזר השופט י' כהן (כתוארו אז) בע"פ 736/77 בריגה נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 825 בעמ' 827, תוך שהוא מוסיף, כי 'בסופו של דבר אין להיתעלם מאמות המידה שמכתיב לנו השכל הישר, כשאנו באים לשקול אם מתן טובת הנאה מהוה עבירת שוחד'. המחוקק לא הציב בסעיף 290 לחוק, את גבולותיו של ה'שוחד', ועניין לנו בעבירה בלתי מוגדרת ובלתי תחומה, אשר נשארה כזו על-אף ההוראות שבסעיפים 293-295 לחוק, שלא באו למצות את מושג ה'שוחד' ברשימה סגורה" (ע"פ 205/84 צדיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 85, 98).

בשלב השני בורר בית המשפט מבין פרשנויות אלה את זו שמקלה עם הנאשם.

...

האם ניתן לראות בכך מתן שוחד על ידי האזרח וקבלת שוחד על ידי איש הציבור? השאלה אינה קלה וחברי עשה דרך ארוכה של ניתוח משפטי, לוגי, ואנליטי, כדי להגיע למסקנה, שאכן כך הוא.

שתי משוכות היה עלי לעבור בדרכי למסקנה כי עובדות אלה מהוות עבירת שוחד: הראשונה, התחושה האינטואיטיבית.

פרופ' א' לדרמן מתייחס לסכנות האורבות לעקרון החוקיות מאימוץ פרשנות תכליתית המבקשת למתוח ולהרחיב את גבולות לשון החוק, וכך הוא אומר: "... יש לזכור שעקרון החוקיות יכול להוביל, בנסיבות מסויימות, לתוצאות שיש בהן, בעיני הלא משפטן, מידה מסויימת של אי-מיצוי הצדק, במובן היומיומי של המונח. אך זהו מחיר הכרחי לעקרון, הקנאי לא רק לזכותו של תמים-הדרך, שלא התקרב לתחום האסור, אלא אף ואולי בראש ובראשונה לזכותו של המהלך על הסף, אפילו ביודעין, בנסיבות שהאינסטינקט הראשוני ואף ערכי המוסר אינם צופנים לו אהדה רבה. דווקא המהלך על הסף הוא המעמיד במבחן הרציני את עקרון החוקיות ומעניק נפקות אמיתית לביטוי שהקודקס הפלילי הוא המגנה כרטא של העבריין (א' לדרמן "דיני עונשין" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב-תשנ"ג (א' רוזן-צבי עורך, תשנ"ד) 469, 532) אומר על כך ח' ה' כהן בספרו המשפט (מהדורה שניה מתוקנת ומורחבת, תשנ"ז - 1996), בעמ' 664-665: "אין עונשין לא מקל-וחומר ולא מגזירה שווה ולא מהיקש או אנלוגיה, לא ממנהג ולא מנוהג, לא מפוליטיקה ולא מאידאולוגיה, לא מצורכי השעה ולא משיקולי הכרח - רק מן החוק הכתוב והחקוק שבו נעשה מעשה פלוני, על מרכיביו המוגדרים, לעבירה פלילית. מה שלא עשה החוק בלשון ברורה ומפורשת, שום פרשנות ושום היגיון אינם יכולים לעשות." (ההדגשות הוספו) תפיסה זו מקובלת עלי ומבטאת את גישתי, לפיה, יש להימנע מלהרחיב את גבולות לשון החוק בדיני העונשין באופן ש"מה שלא עשה החוק בלשון ברורה ומפורשת, שום פרשנות ושום הגיון אינם יכולים לעשות.

( 13 מיום 23.12.13 בכל הנוגע למהות החיוב במזונות בתקופת העדה, מחוייב בית המשפט לנהוג על פי הוראות הדין האישי החלות על בני הזוג המוסלמים ומקום שקיימת בפניו קביעה שיפוטית של בית הדין השרעי, כי האשה זכאית למלוא המוהר, הוא רשאי להקיש מכך על זכאותה למזונות בתקופת העדה (ראה תמ"ש (נצ') 54724- 02- 13.

חובת הריתוק, היא תנאי עקרי והכרחי לזכאות למזונות אשה, והיא מתקיימת בשהיית האשה בבית המגורים המשותף.

בנוסף, מעיון בצוי ההגנה שהוגשו ע"י האשה כנגד האיש, עולה כי האיש במשך תקופה ארוכה נהג כלפי האשה באלימות מילולית ופיזית (ראו עדותו של בנם של הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 23.12.19 ועדות האשה בפרוטוקול הדיון מיום 13.1.19 ) במצב דברים זה, בכל הנוגע לסוגיית קיומה של חובת "האלתמכין", סבורני כי התובעת הוכיחה מניעה מוצדקת על פי הדין השרעי, שבגינה היא אינה מקיימת חובה זו. יתרה מזאת, כאמור לעיל חובת האלתמכין היא חובה הדדית ומוטלת של שני הצדדים ולא על האשה בלבד.

בשים לב לפסיקה הרווחת בבתי הדין השרעיים באשר ליישום הדין השרעי לעניין תפקידם של הבוררים, נדחית טענת הנתבע כי דו"ח הבוררים אינו מהוה ראייה על פי דיני השריעה, וכי לבוררים אין כל סמכות לידון ולקבוע כל קביעה למעט עניין הפירוד ואחוז האשמה בסכסוך שיש להטיל על כל צד. כך גם נדחית הטענה כי אין בקביעת מלוא סכום המוהר הדחוי כל קשר להטלת האשמה על הגבר בסיום הקשר.

...

על בסיס המסקנה שיגיעו אליה בנקודה זו, יקבעו הבוררים אם האישה זכאית למוהר שלה ובאיזה שיעור.

בשים לב לפסיקה הרווחת בבתי הדין השרעיים באשר ליישום הדין השרעי לעניין תפקידם של הבוררים, נדחית טענת הנתבע כי דו"ח הבוררים אינו מהווה ראייה על פי דיני השריעה, וכי לבוררים אין כל סמכות לדון ולקבוע כל קביעה למעט עניין הפירוד ואחוז האשמה בסכסוך שיש להטיל על כל צד. כך גם נדחית הטענה כי אין בקביעת מלוא סכום המוהר הדחוי כל קשר להטלת האשמה על הגבר בסיום הקשר.

לסיכום, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה, ובשים לב לעובדה כי האיש חויב גם במזונות הקטין ובמחצית המשכנתא, אני מעמידה את מזונות האישה דרך האומדנא על סך של 900 ₪ לחודש החל ממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ( 26.6.18 ) ועד ליום 3.11.19 .

אולם לא שוכנעתי כי יש בפסק הדין הנ"ל כדי לשנות את מסקנתו שבסעיף 20 לעיל, הגם שאין הנדון דומה לראייה, שכן, להבדיל מהביטויים וההתנהגות הפרועה וחסרת הרסן אשר הפגין הנתבע בתביעה הנ"ל מול בית המשפט והבורר, המכתבים ששלח הנתבע לבית המשפט במקרה שבפנינו, הגם שכללו ביטויים קשים כלפי התובעים, ביטויים אלה לא חרגו מגדר המחלוקת בין הצדדים כפי שצוין לעיל.

בעיניין זה הנני מפנה לעמ' 3 בכתב הגנתו שבו כתב את הדברים הבאים: "הנתבע ראה ורואה בנתבעים עבריינים. אנשים שהטעו אותו במתכוון הסתירו ממנו מידע ביודעין והסבו לו נזק כלכלי עצום תוך שגורפים לכיסם כחצי מיליון שקלים (תוך שלושה חודשים). עניינם, להבנתו, הוא עניין פלילי לא פחות מאזרחי. פלילי לכל דבר ועניין. ולכן, ככזה, מן הכרח, ומן הדין, ומן טובת הציבור, לפתוח בעיניינם חקירה פלילית ותיק פלילי. זאת היתה ונשארה דעתו של הנתבע וזאת סיבת פנייתו למישטרה" במצב דברים זה בו האמין הנתבע באמיתות טענותיו ובצדקת תלונותיו ועשה את הפירסום בתום לב, די לו בכך על מנת לחסות תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק.

עוד נקבע כי "... משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפירסום, ההקשר בו נאמרו הדברים – כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פרושו של הפירסום...." (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.2006).

...

ולעניין תום הלב, הרי הנתבע נהנה מחזקת תום הלב גם מכח סעיף 16(א) לחוק, שכן לא הוכח כי התלונה שהוגשה על ידו למשטרת ישראל ולמחלקת הונאה חרגה מתחום הסביר, ולחילופין, לא הוכח כי על הנתבע חלה אחת החלופות הקבועות בסעיף 16(ב) לחוק, המקימה חזקה שהפרסום שלו נעשה בחוסר תום לב. לאור האמור הנני קובעת כי הפרסום המתבטא בהעברת המכתבים למחלקת ההונאה ולמשטרת ישראל על ידי הנתבע, חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק.

ברם, למרות היותו צד זר להליך, לא שוכנעתי כי המכתב שנשלח אליו על ידי הנתבע מהווה פרסום לשון הרע על פי החוק.

לסיכום המכתבים מושא התביעה חוסים תחת ההגנות הקבועות בסעיפים 13(5) ו-15(8) לחוק איסור לשון הרע, על כן דין התביעה, וכך הנני קובעת.