בריחה לחו"ל למרות צו עיכוב יציאה

עוד נטען כי החייב הישתלב בשוק העבודה ומשתכר שכר מינימום, למרות המיגבלה הרפואית ממנה הוא סובל.

כך לדוגמא, צו עיכוב יציאה מן הארץ בהתאם לתקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נועד למנוע הישתמטות החייב מן ההליך על-ידי בריחתו מחוץ לארץ, וכך גם צו בהתאם לסעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.

...

בענייננו נראה כי יישום הכללים שהותוו בהלכת טאהא ובפסיקת בית המשפט העליון, מוביל למסקנה כי יש לדחות את בקשת החייב.

יחד עם זאת, לאחר שעיינתי במכלול הטיעונים, ובאיזון הראוי בין האינטרס של החייב לאינטרס של הנושים, שאף הוא נשקל בנסיבות העניין ולאחר ששקלתי את טענת החייב כי אין מי יוכל ללוות הוריו לחו"ל, מצאתי להיעתר לבקשה וזאת בתנאי שהחייב יפקיד סך של 5,000 ₪ בקופת בית המשפט (שיועברו לקופת הכנ"ר בחיפה), סכום אשר לא יבוא על חשבון צו התשלומים החודשי, וכן יציע ערב אחר חוץ מהערבה אנה גוטליב, ששכרו אינו נופל מסך של 7,000 ₪, בצירוף לאישור לשכת ההוצאה לפועל שלא מתנהלים כנגדו תיקי הוצאה לפועל וכן כתובתו העדכנית.

בפסק הדין ציין בית הדין כי התקבלה הודעה מהמערערת כי המשיב ברח לחו"ל. להלן נוסח קטע זה של ההחלטה: בתאריך ב' באדר ב תשע"א (8.3.2011) קיבל בית הדין הודעה דחופה מבאת כוח האשה שהבעל ברח מהארץ, וזאת על אף שבית הדין הורה על עיכוב יציאה כנגדו [.

] בית הדין מוציא צו עיכוב יציאה עדכני כנגד הבעל [פלוני] וכנגד אביו [י'] שחתם על ערבות שקבלה תוקף של פסק דין [.

למרות האמור נמשיך להבהיר את ההשלכות ההלכתיות שיש במתן עדות זו להזים את 'פסק הדין' שצרפה המערערת: יוצא מהעדות שלא היה פירסום למעשה.

...

נמצאנו למדים מדבריו שאין באיסור משכב זכור דין איסור 'קריבה לעריות' וכמו שכתבו הפוסקים, ודקדק כן מלשון התורה.

] לסיכום: בנידוננו העד אינו נכלל בגדר חשוד על העריות.

לא ייתכן ששועלים קטנים המחבלים בכרמים, כרמי עם ישראל, יעשו מעשים כה חמורים ללא שהגורמים במדינת ישראל האמונים על שמירת החוק יתנו דעתם על כך. פסק דין ומתן הוראות לאור האמור פוסק בית הדין: הערעור נדחה.

לאחר מכן הבעל מצא את הדרך לצאת לחו"ל למרות צו עיכוב היציאה מהארץ שעמד כנגדו, נמצא כעת באוקראינה, ומזה כשלש שנים וחצי שלא שב לארץ ומעגן את אישתו.

על כן בנדון זה, למרות שלא התאפשר לקיים דיון במעמד שני הצדדים לבירור הנסיבות העומדות ביסוד הפסיקה לכפיית הגירושין מאחר שהבעל במעשיו, שברח לחו"ל ולא שב, מעגן את אישתו ומונע את הדיון ואין בכך כל ספק אין מניעה לפסוק כפייתו בגירושין.

...

מהר"ם פדוואה בפסק דינו כתב (שם עמ' קלד): "ידוע לכל שהיקר כמר שמואל... אירס הבתולה מר"ת תמר... והלך לו ועיגן הבתולה זה ימים רבים ולא בא לכונסה. ובאה הבתולה לפנַי להתרעם על הארוס שלה ובקשה לכוף אותו שיבוא לכנוס אותה או לפטור אותה בגט. ואף אם אולי אביה פסק לו נדוניה ופושט לו הרגל, אמרה, אני לא פסקתי דבר לכן יבוא לכנוס או לפטור. לכן הנני יוצא למלחמת מצוה... הנני גוזר עליו בגזרת נח"ש שתוך חודש ימים אחרי יראה כתב זה או ישמע ממנו דבר הגזרה, יבוא הנה לכנוס את ארוסתו או ישלח לה גט כשר לפטור אותה. כי דין פסוק הוא שהלכה כאדמון בפרק שני דייני גזירות שהדין עם הבתולה. והנני מבקש את כל מי שהכח בידו שיכוף האיש שמואל הנ"ל בכל מיני כפייה שאפשר לו לעשות שיעשה אחת משתים הנ"ל או לכנוס או לפטור." באותו נידון, עפ"י פסק דינו של מהר"ם פדוואה כפו את הארוס לתת גט. הארוס ערער על כשרות הגט וטען שכפו אותו שלא כדין וגם מסר מודעה, ובנוסף הארוס טען (שם עמ' קכא) שדנו אותו שלא בפניו ובלא הזמנות והתראות.

נראה לי דאין צריך הבית דין לקבל עדות מחדש מחמת ד' טעמים: א' כי מבואר בחושן משפט סי' ק"י סעיף ט' וקמ"ט סעיף כ' דבדבר ברור מקבלין עדות שלא בפני בעל דין והוא מנמוקי יוסף ז"ל [ב"ק קי"ב ע"ב] ובכנסת הגדולה [סי' כ"ח הגב"י אות נ"ג] מבואר דבדבר שהוא לפי דברי העדים ברור בלא שום מיחוש וסכסוך אין צריך לפני בעל דין אפילו לכתחילה.

המבי"ט בחלק א סי' עו כתב: "על הגט שמסר ברוך בן יעקב לר' י"ט נעמן שיוליכנו לאשתו ראינו מה שכתבו משם מבארות שהוצרכו להביאו בערכאות ותבעו ממנו עשרת אלפי' עוט' ונכתב עליו בתורת חוב ונאסר בבית הסוהר עד שאמר שיעשה כל מה שיצוו לו אך בזאת שיכנסו ערבים לפוטרו מכתובת האישה ומזונותיה ומן החוב הנז', וכן עשו שפטרו אותו מן הכל ונכנסו ערבים על זה ואחר כך רצה לכתוב הגט ומסרו ביד כ"ר יום טוב הנז'. ונראה לנו כי גם שכפיה זאת תהיה כפיה גמורה היא כפיה כדין והגט כשר, כיון שהאיש הזה לא היה מקיים מה שחייב לאשתו מן התורה בשארה ועונתה כי יש כמה שנים שהניחה עגונה והולך נע ונד מעיר לעיר ונישא בכל מקום שמוצא ומעולם לא שלח לה שום דבר והרי כתוב בטור סימן קנ"ד האומר איני זן ואיני מפרנס או שאינו רוצה לשמש כופין אותו ויוציא מיד ואין לך איני רוצה גדול מזה שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח לה מזון ולא קרב אליה ונשא נשים אחרות והולך ובורח ממקום למקום וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות אישות המורד על אשתו ואומר איני בא עליה וכו' מוסיפין לה וכו' כל זמן שתרצה היא לישב וכו' וכתב בעל מ"מ לפי שאם לא רצתה כופין אותו לגרשה כיון שאינו רוצה להיות עמה וכן על מה שכתב פי"ב שאם אינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו שכופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו וכו' כתב מ"מ שאפילו למאן דפסק כשמואל וכו' אם אין יכולין לכופו לזון יכפוהו להוציא והוא דבר ידוע בנדון זה שאינם יכולין לכוף זה האיש לזון שהולך מעיר לעיר ומשתמט ממי שתובע ממנו מזונות לאשתו ולכן כפיה זו כדין היא, כ"ש שמחלו לו כל סכי כתובתה וגומר ומגרש לה כי הא דרב הונא תלוה וזבין וכו' דהוי כמו מכר וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו. ובכתיבת הגט ראינו גם כן כמה גמגומין, ועם כל זה נראה לנו לסמוך עליו בשעת הדחק שלא תשאר זו עגונה ולבקשת השליח הנזכר שהשתדל וטרח זה כדי שלא תשאר האישה עגונה כתבנו מה שנראה לנו." תשובת המבי"ט הובאה בקצרה בשו"ת לב מבין אה"ע סי' קל. משמעות תשובת המבי"ט שבאותו נידון לאחר שהבעל נטש את אשתו והותירה עגונה ונדד ממקום למקום, לא התקיים דיון בבית דין במעמד שני הצדדים.

הרב חיים בזק אף אני מצטרף למסקנה שיש לכפות על הבעל לגרש את אשתו.

וכל זאת למרות שידע מהדיונים ובחר לברוח לחו"ל. ג] הבעל ידע מדיוני ביה"ד. ב"כ האשה דיבר עימו על הדיון ואף ידע כי הוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ שהרי במייל ששלח לאישה כתב כי "... אם את מכירה אותי טוב את יודעת שכל המשפחה שלך ביחד עם עורכי הדין לא יוכלו להתחרות במידה של חכמה ונחישות איתי. ראית במו עינייך שלמרות כל המאמצים שהפעלתם בארץ ישראל להכריח אותי להתגרש לא זזתי בסנטימטר ולמרות שזה היה בלתי אפשרי עבורי לעזוב את מדינת ישראל עוד פעם נוספת הצלחתי להערים על הרשויות..." ד] הבעל אומר מפורשות כי הוא רוצה להתגרש ואין הוא מעונין עתה באישתו וכדי לתת לה גט היא צריכה לשלם לו 55,000 אלף יורו ובזה היא קונה את הגט.

...

סוף דבר הבעל חייב במתן גט לאשתו.

הרב שניאור פרדס נפסק מסקנה דדינא בהצטרף כל העילות הללו הרי שבעל זה דינו שהוא מחויב בגט ואפשר שאף ניתן לכוף אותו לגט.

סוף דבר הבעל חייב במתן גט לאשתו.

כך לדוגמא, צו עיכוב יציאה מן הארץ בהתאם לתקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נועד למנוע הישתמטות החייב מן ההליך על-ידי בריחתו מחוץ לארץ, וכך גם צו בהתאם לסעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.

למרות האמור לעיל, ובשים לב לעמדת הנאמן שמוכן לשקול הבקשה בתנאים, ובשים לב לאמור בעיניין טאהא, שבו קבע בית המשפט העליון, כי " ככל שבידי המבקש, או מי מדורשי שלומו, סכומי כסף, שיש בהם כדי לסייע, הרי שמן הראוי כי סכומים אלה יופנו לכסוי חובותיו של המבקש ולא להנאה ממותרות", יכבד בית המשפט כל הסכמה אליה יגיעו החייבת והמנהל המיווחד.

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני דוחה את הבקשה בכפוף להערתי בסעיף 14 להלן.

בענייננו, מקום שמדובר בטיול לגיאורגיה, מקום שתצהיר הגורם המממן הוא תצהיר כללי שלא נתמך בראיה כי אותו גורם הוא הוא ששילם עלות כרטיס הטיסה, ומקום שעלויות הטיול אינן מתמצות בעלויות הטיסה, נחה דעתי כי נסיבות העניין מצדיקות דחיית הבקשה.