בקשת תרומה על ידי מרצה באקדמיה

לאחר שהתובעת הודיעה כי בכוונתה להגיע עם עו"ד המועד נדחה ע"י הנתבעת ונקבע ליום 30.4.17, אך משהתברר לנתבעת כי בהתאם להסכם הקבוצי אין לבצע פיטורים מאוחר מחודש אפריל, הנתבעת ניסתה להקדים את מועד השימוע ואף ביקשה מהתובעת לחתום על מיסמך לפיו היא מאשרת שככל שתתקבל החלטה בעיניינה של התובעת בחודש מאי, התובעת מוותרת על כל טענה.

ההחלטה על סיום העסקת התובעת התקבלה על ידי הגורם המוסמך ולאחר הוועצות עם כלל הגורמים הרלוואנטיים: לפי סעיף 68 להסכם הקבוצי ההחלטה על פיטורי מרצה במשרה שנתית נתונה לסמכות הדיקאן.

ההחלטות התקבלו בסמכות על ידי נשיא המסלול האקדמי ובהסכמת הועד.

לאחר בחינה, נמצא כי יתר המועמדים הפוטנציאליים לפיטורים היו בעלי נסיבות אישיות שונות, שהיוו שיקול שלא לפטרם, בעוד שהתובעת לא טענה לנסיבות כאלו, ותרומתם לנתבעת, בהתאם לשיקול דעתה של הנתבעת, עולה על תרומתה של התובעת: חברת סגל בת 50 בעלת ותק של 17 שנים במסלול: ריכזה פרויקט גמר של תלמידים והייתה אחראית לריכוז מיגוון תערוכות בביה"ס. בעלת נסיבות אישיות סוציאליות מיוחדות שהצדיקו כשלעצמן את המשך העסקתה.

...

התביעה לפיצוי בגין הפסדי שכר נדחית.

סיכום סיכומו של דבר, מרבית התביעה נדחית.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 20,000 ₪, בשל פגם שנפל בהליך הפיטורים בכך שגילה של התובעת לא נלקח בחשבון באופן הולם.

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 27688-08-17 לפני: כב' השופטת דגית ויסמן נציגת ציבור (עובדים), גב' שולמית עתניאל שמואלי נציג ציבור (מעסיקים), מר אבי ענתבי המבקש: גבי מונבלט ע"י ב"כ עו"ד חי בר-אל המשיב: המסלול האקדמי המכללה למנהל ע"י ב"כ עו"ד אסתי נדל החלטה

עובר להגשת הבקשה לבית הדין, הקורסים הועברו על ידי שלושה מרצים – המבקש, מר אריק אדלמן (להלן – אדלמן) והגב' יעל אמיתי (להלן – אמיתי).

פרופ' קפלן הסביר היטב את השיקולים (עמוד 13, שורות 27-30, טעויות ההקלדה במקור –ד.ו.): "... בנוסף יש לנו למידה מסויימת שהניסיון הזה היה טוב והפרידה קשה יצר הרבה בעיות כי מרצים נשארו עם שעות בודדות לטווח הארוך היו מאוד לא מרוצים. התפיסה הניהולית שלנו היה לנסות ולהשאיר צוות קטן יותר אבל שכל אחד יחזיק משרה שמאפשרת לו להקדיש זמן רב אלינו." ור' גם במקום אחר בעדותו, בו תיאר את האפשרויות שנשקלו בעיניינו של המבקש לאחר השימוע (עמוד 8, שורות 21-33, טעויות ההקלדה במקור – ד.ו.): "האופציה המרכזית לתת לו קורס או שניים ושקלתי עם הצוות וההחלטה לא לקחת את האופציה היתה משני טעמים. ראשית זה לקחת את השעות ממרצים אחרים והדבר השני שהוא ישאר עם שני קורסים ובהערכה שלי לא יקרה שהוא יקבל עוד קורסים. כלומר אני לא צופה שינוי כזה בעתיד הנראה לעין ובסיטואציה הזאת להשאיר אותו עם שני קורסים זה לא תורם באמת למטרה שלו להשאר ולהיות שייך. וזה מהניסיון שלנו בעבר. זה פוגע ביכולת שלנו להשאיר מרצים אסטרטגיים וזה יוצר אווירה לא נעימה בצוות שאין מספר שוויוני לכל אחד מהמרצים. האחד עם משרה גדולה. אנחנו לנסות לייצר מישרות של 75% שזה נובע מההחלטה של המל"ג לגבי מישרה משמעותית.

...

לאמור לעיל נוסיף כי לאחר ששמענו את עדי המשיב, לא שוכנענו כי בהחלטה על פיטורי המבקש נפלו פגמים מהותיים המצדיקים את התערבותו של בית הדין בשיקול דעתו של המעסיק.

" כאמור, מדובר בהחלטה ניהולית לגיטימית שלא מצאנו בה פגם המצדיק את התערבות בית הדין.

גם בעניין זה, מדובר בהחלטה ניהולית לגיטימית (עמוד 17, שורות 6-12): "הם קיבלו הודעה שהשעות שלהם יצטמצמו אם הם ילכו אצטרך להביא מרצים אחרים וגבי לא יכול היה להביא את הפתרון הזה ולגביהם לא היתה שאלה האם יפוטרו כי הם קריטיים למערכת. גבי לימד קורסי בסיס שבתחומי הבסיס הוא חופף בהוראה של יעל ואריק, הם שותפים לאיזה מערך. או שההיקף הכולל יהיה כל כך נמוך שאנחנו נהיה בסכנה לאבד את אריק ויעל. זה לא אומר שגבי לא היה חשוב במערכת כאדם או כמרצה או כאהוד במערכת. אני מדבר על החלק הקריטי והמקצועי שבו אריק ויעל משרתים משהו רחב יתר במערכת. אצל המבקש יותר קל להחליף כי הוא מלמד קורסי בסיס." ובהמשך (שורות 31-32): "שלושתם שווים בקורסי הבסיס בטכנולוגיה ושם צריך לצמצם. השניים האחרים יש להם איזו שהוא יתרון יחסי שהציב אותם במצב שאכן גבי נאלץ להיפרד ממנו." סוף דבר – הבקשה נדחית.

ואולם, בנסיבות העניין, שעה שקיים אינטרס צבורי לבצע פעילות בכיכר לטובת תושבי העיר ירושלים, ונוכח הסעד המבוקש על ידי המשיבים 2 ו-3 שפירושו השבתת הכיכר לתקופה נוספת, לצורך ביצוע עבודות, אין בידי לקבל את הטענה, לפיה יש להורות על החזרת המצב בכיכר לקדמותו, על מנת שלא לעודד עבריינות בניה" (ההגשה אינה במקור) זה המקום להזכיר, כי בהחלטת בית משפט השלום, מיום 13.11.2017, בעיניין ת.א. 55222-04-15 שדן בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט כנגד התובע, הוטלו סנקציות על התובע בגין הפרת צו שפוטי.

יתרה מזו, זימון הקבלן על-ידי התובעים, סביר שהיה תורם גם לבירור השאלה בדבר הקף הסיכומים שהיו בין הצדדים, ובעיקר, טענת התובעים לפיה ויתור הנתבעת היה רחב מכפי היתחייבותה שבכתב.

בהקשר זה אעיר, כי לפי תצהירה ועדותה במשפט, הנתבעת היא אשה מבוגרת בת 79, פרופיסור אמריטוס ששמשה עד צאתה לגימלאות כמרצה במוסדות אקדמיים.

...

לאחר כל אלה, סבורני כי לא הוכח כדבעי על-ידי התובעים שהנתבעת התחייבה בחוזה שלא להעלות בעתיד את טיעוניה, בין בהליכים משפטיים או הגשת תלונות במשטרה, נגד פעילות החברה ומטרדי רעש בלתי סבירים שייווצרו בהמשך עקב פעילות זו. הנתבעת טוענת כי במועד חתימת החוזה והסרת התנגדותה, לא ידעה כי בכוונת התובע להציב מגברי קול ורמקולים בכיכר.

על כן, בהינתן החוסר הראייתי שעמדתי עליו לעיל, וכן בהתחשב בנתונים דלעיל של הנתבעת, סבורני שטענת התובעים בדבר הטרדה מצדה, אינה מבוססת.

סיכום על-יסוד האמור, התביעה נדחית.

שיעור זה ניכר, לטענתם, במידה מסוימת במחקרים שהציגו משיבי הממשלה: "תכנית החומש של מל"ג-ות"ת לאוכלוסייה החרדית לשנים תשע"ב-תשע"ו – מחקר הערכה והמלצות לתכנית החומש הבאה", שנערך על ידי ד"ר גלעד מלאך, ד"ר לי כהנר ומר איתן רגב (להלן: מחקר מלאך), ו-"בין הישתלבות להיבדלות עמדות הציבור החרדי כלפי לימודים אקדמיים", שנערך על ידי ד"ר אסף מלחי (לעיל ולהלן: סקר מלחי), ובמידה רבה יותר בסקר שנערך (שלא לבקשת העותרים) על ידי ד"ר נטע ברק-קורן ופורסם במאמרה: "החברה החרדית והאקדמיה הישראלית: בחינה מחודשת של עמדות הציבור החרדי כלפי לימודים אקדמיים" משפטים מט 675 (2019) (לעיל ולהלן: סקר ברק-קורן).

בנקודה זו יש לציין את טיעוניה של אוניברסיטת בר-אילן, אשר לגישתה, לצד פגיעת תכנית החומש השנייה בשויון, יש בה מנגד גם תרומה לקידום שויון, וזאת על ידי יצירת שויון הזדמנויות לקהילה החרדית.

בכלל כך רצוי כי המל"ג תיבחן כמה מן החלופות שהוצעו במסגרת הליך זה, ובין היתר, את מידת מרכזיותו של השיקול בדבר מין המרצה בבחירה ללמוד באקדמיה, הן בהרצאה פרונטאלית והן בהוועדות חזותית, וכן את האפשרות שיקבעו קורסי בחירה וחובת בחירה בתכנית הלימודים המיועדת לציבור החרדי, שיועברו על ידי מרצות, בין באופן פרונטאלי ובין בהוועדות חזותית.

...

לסיכום הנקודה, לא נפל פגם בהחלטת המועצה להכיר גם במוסדות שמפעילים מסלולי לימוד נפרדים בתנאים שנקבעו, ולא קמה עילת התערבות על פי דין.

ואולם מסכים אני בהקשר זה עם חברי, השופט אלרון, כי לא הוצגה עילה להתערבותנו בעניין זה. מן החומר עולה כי העניין נשקל, לרבות אפשרויות חלופיות, ובסופו של דבר נקבע כי סוג הפיקוח במשרד החינוך הוא בגדר קריטריון אובייקטיבי ומתאים.

סוף דבר, על סמך הנימוקים דלעיל, ולאחר שקראתי את חוות דעתם של חבריי, להלן דעתי: אשר לצו על תנאי שניתן בעתירת תירוש (בג"ץ 6500/17), יש לבטל את הצו על תנאי, ולקבוע כי אין לבטל את החלטת המועצה להשכלה גבוהה בדבר ההכרה במוסדות שמפעילים מסלולי לימוד נפרדים כמוסדות להשכלה גבוהה.

עם זאת, בפני בתי המשפט נבחנו מספר מקרים שדנו בסוגיית השמוש במישרין על ידי מורים/מרצים/סגל להבדיל מסטודנטים ונקבע, כי שימוש בדירות שנרכשו על ידי המוסד האקדמי לשימוש חברי סגל לא מהוה שימוש במישרין.

הישיבה שמה דגש על החינוך לחיי תורה וערכים בפריפריה תוך הישתלבות מעשית ויומיומית בקהילה וכן, לחינוך תלמידיה להקמת בית ומשפחה התורמים לקהילה ומהוים חלק ממנה.

הישיבה רכשה בעבר מקרקעין לשימוש דומה וביקשה את החלת התקנה אף במקרה האמור ולאחר שהתבקשה להשלים פרטים לגבי העסקה ולא עשתה כן שומתה נדחתה בשלב א' ובשלב ההשגה.

...

סבורני, כי אין לקבל עמדה זו. הכרה במעונות סטודנטים כשימוש במישרין אין בה כדי ללמד בהכרח, כי אף במקרה בו עסקינן, כאשר מדובר בדירה שאינה חלק ממבנה מעונות, אינה בתחום הישיבה והיא משמשת את האברך ומשפחתו, מדובר בשימוש במישרין של הישיבה.

סבורני, כי אין לגזור בין המקרים גזירה שווה.

אינני מקבלת את טענת העוררת, לפיה היא נמנעה מהצגת מסמכים וראיות רלוונטיים לתמיכה בעמדתה בשל העובדה שלא הבינה את עמדת המשיב.