לאחר שהונחו בפני בית המשפט שם כל התגובות , ניתנה החלטה על ידי חברתי השופטת איזנברג כלהלן: "1. לאחר שבחנתי את בקשת החייבת, תגובת המנהל המיוחד והבנק, שוכנעתי כי החייבת אינה זכאית בכל מקרה, לכספים שהם למעשה משכורותיו של החייב(קשה לקבל שפעולת ההפקדה לחשבונה דוקא הייתה בתום לב).2 מכיוון שכנגד החייב ניתן צו כנוס נכסים לאחרונה והתיק מיתנהל בפני מותב אחר ולמעשה יש להכריע האם הכספים יועברו לטובת נושי החייב-ראה סעיף 28 שם עותר המנהל המיוחד לשיחרור הכספים לקופת הפש"ר של החייב, הרי הבקשה צריכה לדיון במסגרת תיק הפש"ר של החייב."
אף אחד מהצדדים לא חלק על החלטה זו, לרבות החייבת, שבית המשפט דחה את טיעוניה כי הכספים שייכים לה. בית המשפט קבע, שהכספים שהופקדו לא שייכים לחייבת בעת שציין "שוכנעתי כי החייבת אינה זכאית בכל מקרה...". מכאן לא אכריע בשאלה אם מדובר בכספים השייכים לחייבת , שאלה זו כבר הוכרעה, ואין לחייבת זכות בכספים אלו.
הכרעה זו ,אין מקום לתקוף בפני ואין להרהר אחריה, מאחר והצדדים השלימו עם החלטה זו.
הנושה הגיש תגובתו, במסגרת תיק החייבת, במסגרתה טען כי אין חולק שבחודשים אוגוסט – ספטמבר 2019 התקבלו לחשבון 400985 שמתנהל על שם החייב בסניף כרמיאל של הנושה כספים כמפורט בבקשה ואין חולק שעסקינן בכספי משכורת של החייב שניתן נגדו צו כנוס ביום 22.09.19 על כן ציין הנושה שהיה מקום להגיש את הבקשה בתיק החייב.
הבנק הוסיף כי החייב ניהל בסניף כרמיאל חשבון מס' 338826 כאשר החייבת ערבה לכל התחייבות החייב כלפי הנושה בהתאם לכתב ערבות מתחדשת ללא הגבלה בסכום מיום 07.03.16, וכי במסגרת ניהול חשבונו של החייב הוא חתם על הסכם תנאים כללים לניהול חשבון מהדורה 10/2013 במסגרתה הסכימו הצדדים כי לנושה זכות עיכבון וקיזוז ובין היתר על כל הכספים שהתקבלו אצל הנושה בכל חשבון ובכל סניף.
המנהל המיוחד ציין שהבנק לא ביקש לתקן את תביעת החוב מטעמו לאחר שהופקדו הכספים.
החייב טען בתגובתו כי הוא מסכים עם עמדת המנהל המיוחד אודות הטענות כלפי הנושה אם כי הוא מיתנגד לבקשת המנהל המיוחד להעברת הכספים לקופת הכנוס, וטען שיש לשחררם לידיו.
כאשר מהותו של עיכבון בנקאי זה הנו בזכות החוזית של הבנק לעכב ביצוע חיוביו האובליגטוריים כלפי הלקוח בעל הפיקדון עד למילוי חיובי הלקוח כלפיו ביחס לחובותיו בחשבונות האחרים:ראו ההתייחסות לעניין זה בע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט 1, 177, 195 (1995).
...
לאחר שהונחו בפני בית המשפט שם כל התגובות , ניתנה החלטה על ידי חברתי השופטת איזנברג כלהלן: "1. לאחר שבחנתי את בקשת החייבת, תגובת המנהל המיוחד והבנק, שוכנעתי כי החייבת אינה זכאית בכל מקרה, לכספים שהם למעשה משכורותיו של החייב(קשה לקבל שפעולת ההפקדה לחשבונה דווקא הייתה בתום לב).2 מכיוון שכנגד החייב ניתן צו כינוס נכסים לאחרונה והתיק מתנהל בפני מותב אחר ולמעשה יש להכריע האם הכספים יועברו לטובת נושי החייב-ראה סעיף 28 שם עותר המנהל המיוחד לשחרור הכספים לקופת הפש"ר של החייב, הרי הבקשה צריכה לדיון במסגרת תיק הפש"ר של החייב."
אף אחד מהצדדים לא חלק על החלטה זו, לרבות החייבת, שבית המשפט דחה את טיעוניה כי הכספים שייכים לה. בית המשפט קבע, שהכספים שהופקדו לא שייכים לחייבת בעת שציין "שוכנעתי כי החייבת אינה זכאית בכל מקרה...". מכאן לא אכריע בשאלה אם מדובר בכספים השייכים לחייבת , שאלה זו כבר הוכרעה, ואין לחייבת זכות בכספים אלו.
הקיזוז מן הכלל אל הפרט;
אני סבור כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, הבנק לא עשה כל פעולת קיזוז כלל ועיקר ולראיה דפי החשבון שמלמדים כי הפעולה היחידה שבוצעה היא הקפאת הכספים ועיכובם בלבד, והבנק לא עשה כל פעולה במסגרת הסעד העצמי של קיזוז ( נספח א לתגובת הבנק).
העובדה כי הבנק הגיש תביעת חוב ללא קיזוז סכום זה מחוב החייבת (מדובר בחוב משותף), גם היא מלמדת כי הבנק לא ראה בפעולה, מעבר לעיכוב הכספים, כשימוש בזכות הקיזו הנטענת ולמעשה לא השתמש בזכות זו.
גם בהנחה שהבנק עשה שימוש בזכות הקיזוז אני סבור, שלא היה ביכולתו לעשות כן בנסיבות המיוחדות של מקרה זה. הכספים הופקדו בחשבון החייבת, ואין בכוח הבנק ובסמכויות המוקנות לו במשטר החוזי בינו לבין שני החייבים, הזכות לקבוע למי שייכים כספים אלו, מדובר בסמכות המוקנית לבית המשפט לקבוע למי שייכים כספים אלו, משכך היה על הבנק לפנות בהליך מתאים בפני בית המשפט, ורק לאחר מכן תתגבש מערכת עובדתית שלאורה יכול הוא להפעיל זכות הקיזוז.
גם לשון החוזה שבין הצדדים מתייחס לכספים המופקדים בחשבון או בחשבונות החייב, ולא לחשבונות אחרים, ולכן אני סבור כי אין תחולה של מערכת החוזים על כספים מסוג זה, ויש תחילה לקבל הכרעה ביחס לטיב הכספים, ולאחריה יוכל הבנק לבחון פעולת קיזוז.
