לטענת הנתבעת, מועד הגשת כתב התביעה המתוקן וצירופה כנתבעת נוספת, הנו מועד תחילת ההליכים נגדה.
מכל מקום טוענת הנתבעת, כי ניסיונו של התובע לטעון, כי בקשות טכניות שהגישה הנתבעת (בקשה למתן הוראות) ובקשה נוספת למתן הוראות ולקבלת ארכה להגשת כתב הגנה, כאילו מדובר בבקשות מהותיות, שיש בהן היתייחסות לגופו של עניין, הוא ניסיון "מופרך ומנותק מהמהות של כל אחת מהבקשות הנ"ל."
לטענתה דובר היה בבקשות טכניות.
כמו כן, ב"כ הנתבעת טען לפרוטוקול הדיון כך: "אני מצטרף לעמדת חברי. בשים לב לשאלת האחריות במקרה הספציפי הזה, גם מיקום הארוע וגם השנים הרבות שעברו והתמונות שלא ידוע מתי צולמו, ומיקום הנפגע..."
ביום 14.3.23, הוגשה הבקשה לתיקון כתב התביעה והוספת הנתבעת להליך.
...
סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כך:
"אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה."
יוצא אפוא, כי נתבע המבקש להתגונן בטענת התיישנות נדרש לטעון את טענתו, "בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". במידה ולא עשה זאת, לא ייזקק בית המשפט לטענת ההתיישנות.
בנסיבות אלה, אני סבור, כי הנתבעת החמיצה את המועד להעלאת טענה זו, ולפיכך, דין בקשתה לדחייה על הסף, להידחות.
בנסיבות אלה, הבקשה נדחית.