ביום 13.11.17 נתן בית משפט קמא את החלטתו הראשונה בבקשה וקבע: "חזרתי ועיינתי באישור המסירה ולא מצאתי כי טענות הסניגור מצדיקות ביטול פסק הדין מחמת פגם בהמצאה. בנסיבות אלה, בכדי שמוצדק יהיה לבטל את פסק הדין חובה על הנאשם להראות כי שפיטתו בהעדר התייצבות גרמה לו לעיוות דין, ולשם כך חובה עליו לפרט בתצהיר את טענותיו כנגד העבירה המיוחסת לו. לא אוכל להעתר לבקשה כפי שהוגשה, בלא תצהיר ובלא פירוט טענות, וטענה כללית בדבר כפירה אין די בה. לפנים משורת הדין רשאי הנאשם לתקן בקשתו בתוך 21 יום ולפרט טענותיו בתצהיר כנדרש, או מוטב מכך, לפנות למשרדי המאשימה בנסיון להסדר כולל אותו ניתן להגיש לאישורי בלא צורך בדיון ולחסוך סיכון של פסיקת הוצאות".
לאחר קבלת ההבהרה בדבר התצהיר, נתן בית משפט קמא ביום 20.11.17 החלטה משלימה בה קבע: "[...] אין לי אלא לחזור על האמור בהחלטה הקודמת. בנגוד לאמור בבקשה, בתיק בית המשפט אישור הדואר בדבר המצאת הזימון לכתובתו המלאה של הנאשם, תוך ציון כי הזימון לא נידרש על ידו, וחתימת עובד הדואר. המדובר בזימון כדין, וכאמור בהחלטה הקודמת, לא מצאתי כי הנאשם זכאי לביטול פסק הדין מחמת פגם בהמצאה. לפיכך, נידרש הנאשם לפרט טענותיו לגופו של עניין בתצהיר. תצהיר אימות מהסוג שצורף, ואל יחשוש ב"כ הנאשם, עיינתי בתצהיר עוד בעת מתן ההחלטה המקורית, אין די בו כדי לבסס חשש לעיוות דין, כפי שאין די באמירה כי הנאשם כופר. אשר על כן, אין שינוי בהחלטתי הקודמת בדבר הצורך בתיקון הבקשה".
המערער ממאן להשלים עם החלטותיו של בית משפט קמא.
ככל שהבנתי משגת טענת המערער מבוססת על כך שפקיד הדואר שמסר את ההודעה בדבר דואר רשום לא רשם את פרטיו, לא ציין את מועד מסירת ההודעה, ולחילופין לא הדביק את ההודעה על דלת ביתו של המערער ככל שלא איתר את המערער במענו הידוע והרשום.
עוד אפנה לדברים שנפסקו בגדרי רע"פ 6543/16 נווה נ' מדינת ישראל (31.8.16) –
"תכליתו של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, היא ייעול ההליך הפלילי בעבירות קלות, עולה כבר מכותרתו, שהנה "סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות". כפי שציין המשנה לנשיא ת' אור ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.2003): "ניתנת במסגרתו אפשרות לנאשם, אם הוא בוחר בכך, שלא להיות נוכח בעת הדיון כך שזה יתנהל בהעדרו. הדין קובע שבמקרה כזה יראוהו כמודה בכל העובדות אשר בכתב-האישום, משמע: על הנאשם לדעת שאי-התייצבות כמוה כהודאה. מרבית עבירות התנועה הן קלות, ואם הנאשם אינו חולק על אשמתו בעבירה המיוחסת לו, והוא מוכן להותיר לבית-המשפט להרשיעו ולגזור את דינו שלא בנוכחותו, רשאי בית-המשפט לעשות כן. מכך מפיקים תועלת הן הנאשם הן המערכת השיפוטית והציבור: הנאשם מצידו אינו נידרש לבטל את עיסוקיו כדי ליטול חלק בדיון. מנקודת מבטם של המערכת השיפוטית והציבור, הדיון הוא קצר, ואי-התיצבות הנאשם אינה מביאה לדחיית הדיון, וכך נחסך זמן שפוטי. סעיף 240 לחוק מיועד גם למנוע מצבים שבהם יוכל נאשם לסכל את ההליך או לעכבו באמצעות אי-התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו. בשני המקרים רואים בנאשם כמודה בעובדות של כתב-האישום, וניתן לידון בעיניינו שלא בנוכחותו ולגזור את דינו".
לא נעלמה מעיני המחוקק הפגיעה המסויימת בזכותו של הנאשם לנהל את הגנתו, בעקבות ההסדר המתואר לעיל, ומשכך מורה סעיף 240(א)(3) על שני "מנגנוני איזון", שמטרתם צימצומה של אותה פגיעה.
מכאן שאף לו הייתי סבור כי יש לשמוע את דבריו של המערער במהלך הדיון בעירעור שהגיש, על מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי מטענתו לפיה לא קיבל את דבר הדואר הרשום, לא ניתן היה לעשות זאת משבחר המערער במודע להיעדר מן הדיון.
...
בנוסף, אין בידי לקבל כי הודעת הקנס שנמסרה למבקש סותרת את אשר נקבע בעניין מור, ולו בשל העובדה שבעניין מור לא נקבעה כל הלכה, אלא פורטה במסגרתו הצעתו של בית משפט זה למדינה, והעניין עודנו מצוי בבירור וטרם הוכרע".
נוכח כל האמור, איני סבור כי נפל פגם בהחלטותיו של בית משפט קמא ודאי לא פגם המצדיק התערבות.
משאלו פני הדברים ובהצטבר הטעמים שלעיל, אין בידי להיעתר לערעור.
