בקשת שינוי הרכב שופטים בערעור על פסק דין בתביעת לשון הרע

עוד נפסק שהתובע ישלם לנתבע 2 שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בצרוף מע"מ. שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין וביום 17.4.19 ניתן פס"ד על ידי מותב ביה"ד בהרכב כב' השופטת לאה גליקסמן, כב' השופטת חני אופק גנדלר וכב' השופט אילן סופר במסגרתו נקבע כי ערעור התובע בעיניין תביעתו להפרשי פצויי פיטורים ולהחזר הוצאות – נדחה ואילו ערעור התובע בעיניין נסיבות סיום קשר העבודה ועילות התביעה הקשורות לכך ובעניין פיצוי לפי חוק איסור לשון הרע מתקבל, כך שתביעות אלה יתבררו מחדש בפני מותב אחר (להלן - פסה"ד המחזיר).

ואולם, אלכסנדר אינו נתבע בהליך זה כאשר במסגרת כתב התביעה המתוקן התובע לא ביקש להוסיף בעל דין נוסף להליך ועל כן לא ניתן להטיל עליו כל חבות אישית במסגרת פסק דין זה ואף לגופו של עניין מצאנו שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את שנטען על ידיו כי מעשים אלו נעשו על ידי אלכסנדר ו/או עולים כדי פירסום לשון הרע בכוונה לפגוע בתובע- דבר שלא הוכח בפנינו.

למען הסר ספק, אין במסמך כאמור כדי לשנות מהחלטתנו שכן לדידנו אין מניעה שמנהל אחד יעריך את התובע בצורה מסוימת ומנהל אחר יעריכו אחרת מאחר ולכל מנהל דרישות וציפיות שונות ולכך עוד נדרש במסגרת פסה"ד. על אחת כמה וכמה עת יאיר, מנהלו הקודם של התובע היה איש שירות ולא איש מכירות כפי שהגדירו זאת עדי הנתבעת וייתכן שכאן טמון ההבדל בחוות הדעת (ר' עדות אלכסנדר עמ' 46 לפרוטוקול שורות 4-7).

...

עוד נפסק שהתובע ישלם לנתבע 2 שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ. שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין וביום 17.4.19 ניתן פס"ד על ידי מותב ביה"ד בהרכב כב' השופטת לאה גליקסמן, כב' השופטת חני אופק גנדלר וכב' השופט אילן סופר במסגרתו נקבע כי ערעור התובע בעניין תביעתו להפרשי פיצויי פיטורים ולהחזר הוצאות – נדחה ואילו ערעור התובע בעניין נסיבות סיום קשר העבודה ועילות התביעה הקשורות לכך ובעניין פיצוי לפי חוק איסור לשון הרע מתקבל, כך שתביעות אלה יתבררו מחדש בפני מותב אחר (להלן - פסה"ד המחזיר).

במסגרת ההליכים בתיק ובעקבות פסה"ד המחזיר נעתר בית הדין לבקשת התובע להגיש כתב תביעה מתוקן.

מצאנו שהיה משבר אמון בין התובע לתומר, הגיע מנהל חדש והעריך את התובע בצורה שונה והתובע סירב לקבל ביקורת קשה זו. מצאנו שבתוכן מכתב הזימון לשימוע ודו"ח הערכת עובד המהווים מכתבים פורמליים מאת מעסיק אין ביטויים שניתן לראותם כ"לשון הרע" או כ"הוצאת דיבה" כהגדרתם בחוק איסור לשון הרע או על פי מבחן האדם הסביר כבפרשת אבידן.

משכך, נדחית גם תביעת התובע לפיצוי בגין לשון הרע.

סוף דבר על יסוד כל האמור – התביעה נדחית.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 29424-05-16 אבו ח'ליל נ' שעבאן ואח' לפני הרכב השופטים: כב' השופטת ברכה בר-זיו [אב"ד] כב' השופטת עפרה אטיאס כב' השופטת עדי חן-ברק המערער: עלי אבו ח'ליל ע"י ב"כ עוה"ד ד"ר מהדי נעאמנה ואח' המשיבים: משיבים פורמאלים: .1 יוסף שעבאן .2 אכרם שעבאן .3 מוחמד שעבאן ע"י ב"כ עוה"ד מארק רוזן ואח' .4 מוסטפא שעבאן (פורמאלי) .5 שעבאן שעבאן (פורמאלי) .6 מחמוד אבו רייא (פורמאלי) .7 שואהנה סרור (פורמאלי) .8 עומר שעבאן (פורמאלי) .9 חמד שואהנה (פורמאלי) .10 יוסף שואהנה (פורמאלי) .11 מוחמד שואהנה (פורמאלי) .12 אחמד שואהנה (פורמאלי) .13 הוועדה המקומית לתיכנון ובניה לב הגליל (פורמאלי) פסק דין

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כבוד השופטת ג'ני טנוס) מיום 22.3.16 בת.א. 10561-02-10.

בפתיח להודעת העירעור טען ב"כ המערער כי: "הודעת ערעור זו מוגשת על אף שהתערבות ערכאת העירעור בפסיקת הוצאות ושכר טרחה אינה דבר שבשיגרה ונעשית במקרים חריגים בלבד". אך לטענתו: "זהו מקרה חריג שבחריגים שבו היתנהל הליך משפטי במשך 6 שנים, ושבו פקע צו מניעה זמני והוגשו תביעות רבות מסביב להליך נשוא העירעור, ואילו לאחר דחיית התביעה לא נפסקו הוצאות כלשהן". ב"כ המערער טען כי עד פסק הדין ניהלו המשיבים נגד המערער "לוחמה של הגשת תביעות, תלונות ורדיפה משפטית לשמה" וכי למערער היו הוצאות והוא שילם שכר טרחה מעל ל- 100,000 ₪.

ב"כ המערער פירט את ההליכים בין הצדדים כדלקמן: 23 תביעות משפטיות, מתוכן תביעות בגין לשון הרע, מיטרד והסגת גבול.

בישיבת יום 15.2.10 החליטה כבוד השופט ג'ני טנוס לדחות את ההכרעה ונתנה לצדדים היזדמנות להגיע לפשרה "על מנת לתת לצדדים היזדמנות להסדיר את המחלוקת בינהם מחוץ לכתלי בית המשפט". ביום 1.4.10 , עוד בטרם הדיון שנקבע ליום 14.4.14, הגיש המערער בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על אבי המשיבים להמנע מכל פעולה שיש בה כדי לשנות את מצב המקרקעין.

...

באשר להוצאות קבע בימ"ש קמא כי : "לפנים משורת הדין, ובשים לב למכלול הנסיבות של התיק ושל הצדדים, אני קובעת שכל צד ישא בהוצאותיו". וכאמור לעיל, הערעור נסב על קביעה זו בלבד.

לאחר שבחנו את התנהלות הצדדים בתיק זה, אנו סבורות כי נסיבות תיק זה נופלות לגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות של בית המשפט של ערעור בהחלטתו של בית משפט קמא שלא לפסוק הוצאות לזכות הזוכה (המערערת בענייננו).

בשים לב לכל האמור – החלטנו לקבל את הערעור .

העירעור על ההחלטה הראשונה נסוב סביב דחיית בקשתו של המערער לייצוג משפטי בבקשת רשות ערעור שהוא מבקש להגיש לבית המשפט העליון על פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בלוד, בגדריו נדחה בהסכמה ערעור שהגיש המערער על פסק דין שניתן נגדו בתביעת לשון הרע שהגיש נגדו אחיו, אילן.

לטענתו, הוא הסכים לדחיית העירעור בשל "איומיו" של השופט אף שהייתה עילה להתערבות בית המשפט המחוזי ובטול פסק הדין נוכח גילוי ראיות חדשות המלמדות כי אילן זייף מסמכים, עובדה המקימה לו הגנה מפני תביעת לשון הרע.

נקודת המוצא היא כי השופט שישב בעירעור (יחד עם שני חברי ההרכב), מקבל על עצמו את כללי האתיקה של השופטים ומתנהג באופן ההולם את מעמדו, פעל כלפי המערער ביושר, בהגינות ובהוגנות (רע"א 8164/18 אדלקום בע"מ נ' חברת שירותי תשתיות אילת אשקלון בע"מ (12.2.2019)).

עיון בתכתובת שהייתה לאילן עם הערייה מלמד, כי מטרת מכתביו הייתה לשנות את סיווג הייעוד של הנכס מעסקי למגורים במטרה להפחתת החיוב בארנונה.

...

בכל הנוגע לטענות המערער בדבר גזילת נכסי האב על ידי אילן, הרי שדין טענותיו במישור זה להידחות ולו מן הטעם שהאב עודנו בחיים, מונה לו אפוטרופוס על רכושו ואין למערער מעמד כלשהו לטעון בדבר גזילת נכסי אביו.

יוצא אפוא, כי לא עומדת למערער טענה כלשהי בדבר גזילת נכסים כאלה ואחרים, ובצדק קבעה המשיבה שאין סיכוי סביר להליך שמבקש המערער להגיש בעניין זה. כאמור, המערער אף הפנה אצבע מאשימה כנגד עורכי הדין אשר טיפלו בענייניו או שהיו מעורבים בהליכים המשפטיים בינו ובין אילן.

סוף דבר, שני הערעורים נדחים.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 739/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: גור בן-ציון עו"ד נ ג ד המשיבה: המועצה המקומית אבן יהודה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' יעקב) מיום 10.12.12 בת"א 23405-02-10 תאריך הישיבה: [כ"ג באלול התשע"ד] (18.9.14) בשם המערער: עו"ד ד"ר הנריק רוסטוביץ; עו"ד ערן פייביש בשם המשיבה: עו"ד אורן מילר; עו"ד חיה גוגיג (רזניק) ][]פסק-דין

]השופט א' רובינשטיין: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' יעקב) מיום 10.12.12 בת"א 23405-02-10, בו נדחתה תביעתו הכספית של המערער נגד המשיבה, בטענת גביית מיסים והיטלים באופן לא חוקי וכן בגין גרימת נזקים שונים, באופן שהמיט עליו כנטען הפסד ממון רב. רקע והליכים בתקופה הרלבנטית למחלוקת נשוא ענייננו, היה המערער הבעלים של חלקה 13 בגוש 8016 באבן יהודה (להלן המיגרש).

אשר לארנונה לשנת 2007 ספציפית, נקבע גם כי העניין תלוי ועומד בפני ועדת הערר לעינייני ארנונה כללית שליד המשיבה, ועל כן אין מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי במסגרת הליך זה. לעניין היטל התקנת תאורה וסלילת מדרכה נקבע, כי החיוב לכשעצמו מוצדק, ואף שהמשיבה מסרה למערער בתחילה מידע שגוי בנוגע לכך, תיקנה את טעותה במהרה, ועל כן אין הדבר עולה לכדי רשלנות.לעניין הנזקים שנגרמו לו בגין מכירה מוקדמת לכאורה של המבנה, קבע בית המשפט כי לא ניתן להסתמך באופן מוחלט על חוות דעת השמאים, אשר היתעלמו שניהם מנתונים רלבאנטיים להערכת שווי הנכס, ועל כן אין לקבל את טענת המערער לעניין זה. לבסוף, אשר ללשון הרע נקבע, כי שעה שמדובר בחובת הרשות לפרסם את צווי העיקול, נתונה לה ההגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק לשון הרע, התשכ"ה-1965, לפיה פירסום מכוח הדין אינו מאפשר תביעה בגין לשון הרע.

אשר לטענות המערער לעניין תשלומי הארנונה: כאשר רצה המערער כי יחובר קו ביוב למבנה נשוא ענייננו, הצהיר עוד בשנת 2000, כשש שנים לפני חיוב הארנונה הראשון, כי "הקמת המבנה הושלמה" (נ/10, צרופה 2); כאשר היה מעוניין לקבל טופס 4, הודיע האדריכל מטעם המערער כי ה"נכס נשוא הבקשה ראוי לשימוש" (נ/10, צרופה 17).

מכאן, כי שעה שהמערער טען – וכאמור לא פעם – כי בניית המבנה הסתיימה, כאשר הדבר תאם את צרכיו באותה עת, סבורני כי הוא מושתק מלטעון אחרת אך כיון שצרכיו השתנו.

אשר לטענת ההבטחה המינהלית, לפיה הובטח למערער, על-ידי גזבר המועצה, כי לא יחויב בתשלום ארנונה עד אשר יחובר המבנה לרשת החשמל (ת/4, נספח ל') – לטעמי התנערותה של רשות שלטונית ממה שהצהיר בעל תפקיד בה ועליו הסתמך באופן סביר אדם אחר, אך נוכח הטענה כי הדבר היה טעון אישור פורמאלי נוסף, צריכה להבחן בזהירות, ובמקרים המתאימים הצהרה מעין זו אף יכולה לעלות כדי הבטחה מינהלית חרף העדר האישור הנוסף (עע"מ 7275/10 הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההיתנתקות, התשס"ה-2005 נ' עמירם שקד, פסקה ל"ו (2011) (עניין שקד)); ראו והשוו גם ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עריית ירושלים, פ"ד סג(2) 1 (2009)); רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין (2010)).

...

הכרעה לאחר עיון בטענות שבכתב ושמיעת הצדדים, לא מצאנו להיעתר לעיקרו של הערעור, וזאת מנימוקי בית המשפט המחוזי ובהתאם ל[תקנה 460(ב)](http://www.nevo.co.il/law/74880/460.

אולם, סבורני כי ענייננו שונה מכך: ראשית, בשונה למשל מעניין שקד, קשה לומר כי כל שנדרש כאן, מעבר לאישור הגזבר, היה בגדר אישור פורמלי במהותו, שכן גזבר המועצה לא היה מוסמך מעיקרא להעניק פטור מתשלום ארנונה לתקופה בלתי מוגבלת (ראו גם עע"מ 5666/09 עיריית פתח תקווה נ' איי.די. איי חברה לביטוח, פסקה 29 (2011)); וגם השכל הישר אינו מאפשר מתן פטור בלתי מוגבל מתשלום ארנונה שעה שהמערער הודיע שבניית הנכס הושלמה וניתן טופס 4 (בר"מ 10194/05 יהלומית פרץ נ' עיריית אשדוד (2006)).

בהתאם, סבורני כי הדבר מצדיק שסכום ההוצאות ושכר הטרחה אותו קבע בית המשפט המחוזי יופחת, ויועמד על 10,000 ₪ חלף 80,000 ₪.

בכפוף לאמור בפסקה י"ב לעניין ההוצאות ושכר הטרחה שפסק בית המשפט המחוזי, אין בידינו לקבל את הערעור.

תאריך הישיבה: ז' בסיון התשפ"ב (6.6.2022) בשם המערער: עו"ד יהונתן יוסף קלינגר בשם המשיב 1: עו"ד צבי זינגר ][]פסק-דין ][]השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 5.5.2020, בת"א 13358-01-17 (השופט מ' בר-עם), שבו התקבלה תביעת לשון הרע שהגיש המשיב, והמערער חוייב לשלם לו פיצוי כספי בסך של 150,000 ₪.

לטענת אלון, נגרמו לו גם נזקים ספציפיים: רכב המשפחה הוצת סמוך לביתו; צמיגי הרכב המשטרתי שהיה ברשותו – נוקבו; הוא נאלץ לעבור הסבה לתפקיד אחר – דבר שהביא לפגיעה בשכרו; על מנת להיתמודד עם הבושה, נאלצה משפחתו להעתיק את מקום מגוריה.

לסיכום נקודה זו, נכתב בפסק הדין: "זה המקום להטעים: [ברק] לא ביקש בפירסום השיר לבקר באופן כללי את תפקיד רכז המודיעין במשטרת ישראל, במנותק מ[אלון]. השיר מתייחס ל[אלון] באופן אישי, ותוקף את תיפקודו המקצועי ויושרו האישי, תוך ייחוס עובדות שאינן אמת בקשר ל[אלון] ותאור תפקידו בצורה מבזה ומשפילה. כאמור, ביקורת על רשויות אכיפת החוק היא חיונית ומתבקשת, אך [ברק] לא הסתפק בכך, ובחר להעמיד את [אלון] 'על המוקד', והשמיע דברי בלע כלפיו, בשעה ששמו של [אלון] מוזכר בשיר במפורש [...] מכאן, הנני קובע כי השיר כולל תכנים של לשון הרע נגד [אלון], ולא שוכנעתי שהתייחסות לפירסום כמכלול, קרי, לשיר בכללותו, יש בה כדי לשנות ממסקנה זו". לאחר שנקבע כי תוכן השיר מהוה לשון הרע, פנה בית המשפט המחוזי לבחון אם מתקיימות ההגנות המנויות בחוק.

...

"מכל המקובץ עולה ש[ברק] לא הוכיח כי [אלון] ביצע את המעשים הפסולים להם טען בפרסום; לא הצליח להוכיח את הבסיס לתכונות הגנאי שהטיח [באלון] ואת הבסיס להטלת הדופי בו – והוא אף רחוק מכך". כך דחה בית המשפט המחוזי גם את טענותיו של ברק להגנת תום הלב.

לטענתו, "חסד עשה בית המשפט [המחוזי] עם [ברק], על שחייבו בסכום נמוך בהרבה, מזה שהיה בו אולי להקל במשהו על הסבל הנורא, שסבלו המשיב ובני משפחתו, על לא עוול בכפם, על כך ש[אלון] פשוט עשה את עבודתו, כפי שנדרש ומצופה ממנו. לטעמנו, לאור כל מה שהוכח בבית משפט קמא, ראוי היה להשית על [ברק] חיוב גדול בהרבה לרבות כזה, שיכלול בחובו פיצויים עונשיים". משכך, הרי שמקל וחומר – אין מקום לקבל את הערעור, ולהפחית מגובה הפיצויים שנפסקו.

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים מזה ומזה, ולאחר ששבתי לעיין בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ובנימוקיו, החלטתי כי נכון יהיה לאמץ אותו ככתבו וכלשונו – בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (כיום תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).