בקשת שינוי הסדרי ראייה: טענת חוסר סמכות שיפוטית לביה"ד הרבני

בהמשך הפרוטוקול נאמר: בית הדין: אתם רוצים לידון כאן על כל הדברים: מזונות, הסדרי ראייה, וחלוקת רכוש? ב"כ הבעל: כן. כלומר, הבעל מדגיש שהוא מוכן לתת גט, אלא שבד בבד מבקש שהסמכות לעניין המשמורת וכן לעניין הדברים הכרוכים תמסר לבית הדין.

הטעם המיוחד השני טמון בהחלטה מוקדמת של בית הדין מתאריך כ"ו באלול תשע"ז (17.9.2017) על "תפיסת סמכות עקרונית" של בית הדין, וזה לשונה: בהמשך להחלטה מאתמול, בית הדין מבהיר (וכפי שהובהר לצדדים בעת הדיון) בזהירות רבה ומבלי להכנס לטענות הצדדים כי עמדת בית הדין הרבני מימים ימימה כי תביעת גירושין כרוכה כנה וכרוכה כדין הן למזונות קטינים הן לרכוש והן להסדרי שהות שהוגשו לבית הדין הרבני מקנה לבית הדין הרבני סמכות שיפוטית מלאה לידון בהם.

כמו כן נקבע במפורש שאף לעניין מזונות הילדים הסמכות הלכאורית מסורה לבית דין זה כל זמן שלא הוכח שיש חוסר כנות בכריכה או בתביעה, אלא שבית הדין מעוניין לבדוק באופן יסודי יותר את 'התשתית העובדתית' לעניין תנאי הכריכה הנדרשים – אם גם היא מובילה לקיום סמכותו של בית הדין במקרה דנן.

ברם, דומני כי כמו לבתי המשפט גם לבתי הדין הרבניים הכוח והסמכות לפרש פסיקה זו ולקבוע אם יש בה לשנות הלכה שמכבר הימים, אם לאו.

...

סבורני כי אין לבית משפט זה עדיפות נורמטיבית על הכרעות בתי הדין הרבניים באופן שמאפשר לבית המשפט להתעלם מהחלטותיהם.

ושם (עמוד 114): "מכל הטעמים האמורים, לא מצאנו לא הצדקה פורמאלית, אף לא עניינית לצמצום סמכותם של בתי הדין הרבניים בעניין מזונות הילדים." בעניין זה יש גם להדגיש כי גם אם בית הדין הרבני טרם הוציא פסק דין או החלטה בעניין מזונות הילדים שתביעה בעניינם הוגשה אליו, אלא רק קבע לשם כך דיון וכל שכן אם כבר החל לדון בעניינם: על פי עקרון 'הכיבוד ההדדי בין הערכאות', כפי שמתווה בג"ץ 8497/00 (פייג־פלמן נ' פלמן), ועיקרון ההימנעות מקיום "הליכים זהים באותו עניין בבית משפט ובבית דין רבני בעת ובעונה אחת", כפי שנקבע בע"א 2626/90 (אברהם ראש חודש נ' מירה ראש חודש, פ"מ מו(3) 205) – הרי שאין לבית המשפט לעסוק בעניין מזונות הילדים כל עוד אלה נידונים בסמכות בבית הדין הרבני.

מסקנה לאור האמור, בית הדין קובע שהסמכות בעניין תביעת הגירושין הכרוכה, לרבות עניין מזונות הילדים, מסורה לבית דין זה. כפועל יוצא, על המזכירות לקבוע מועד לדיון בתביעת הגירושין הכרוכה.

רק ביום כ"ב באייר תשע"ג (2.5.2013) מגלה האב את בקשת האימוץ של האם בארה"ב, והוא מגיש לביה"ד הרבני "בקשה דחופה ובהולה" להוציא החלטה הקובעת כי עינייני המשמורת והסדרי הראייה של הבת הן בסמכותו הבלעדית של ביה"ד הרבני.

בכל אותה העת בה התנהלו ההליכים בביה"ד הרבני לא פסקה האשה מניהול הליכים להוצאת צו אימוץ בארה"ב. וכך, ביום י"ז בתמוז תשע"ג (25.6.2013) הוצא צו אימוץ לילדה בארה"ב. ביום י"ט בתמוז תשע"ג (27.6.2013) מוציא בית הדין פסק ארוך ומנומק (התפרסם באתר נבו) בו הוא מתאר את השתלשלות ההליכים עד לאותה עת, ובסיומו הוא מחליט כי סמכות השיפוט הייחודית בנושאי המשמורת והסדרי הראייה שבתביעה זו, בעיניין בתם הקטינה של הצדדים היא של בית הדין הרבני.

במהלך אותו דיון לא העלה ב"כ האם אף לא בדל של טענה לחוסר סמכות של ביה"ד הרבני לידון בנושא.

ב"כ האם דרש לבטל את צו עיכוב היציאה כנגד הבת משני נימוקים: האחד, חוסר סמכות כנ"ל, והשני, אמצעי זה של הוצאת צו עיכוב יציאה כנגד הבת עשוי לחבל ברצון הבת לקיום הסדרי ראייה בין האב לקטינה.

בכל מקרה אין בטענות השונות שמעלה האם כדי להיתעלם מהחלטות בית הדין ולהודיע לו כי היא "אינה מסכימה להחלטת ביה"ד שבנידון". בית הדין מבהיר בזאת לאם, אם עד כה הדבר לא היה מובהר לה, כי אחר שנקבע בהחלטה ארוכה ומנומקת מיום 26.6.2013 כי הסמכות השיפוטית בנושאי המשמורת והסדרי הראייה נתונה לבית הדין, ואף האם עצמה חזרה והודתה בסמכות זו בתגובתה לביה"ד דלעיל, הרי שכל עוד לא נשתנתה החלטה שיפוטית זו, הרי היא במקומה עומדת.

...

ביה"ד בדק את הערעור והגיע למסקנה שאי אפשר לקבל את הערעור מכמה נימוקים: הנימוק הראשון: הבקשה הוגשה הרבה לאחר תום המועד שלפי תקנות הדיון אפשר להגיש ערעור.

נוסף על כל האמור לעיל, פסק הדין שהוגש לבית הדין הנכבד לא נתמך בתצהיר מטעם מומחה משפטי.

מעבר לאמור לעיל, טענת האם לחוסר סמכות עקב הוצאת צו האימוץ דינה להידחות על הסף לאור העובדה כי צו האימוץ אינו חוקי, כמבואר בדברי היועץ המשפטי לממשלה באר היטב: עמדתנו היא כי החלטה הנ"ל של מדינת קנזס חסרה נפקות לפי דיני מדינת ישראל וכי יש לראות בתובע, אביה הביולוגי של הקטינה – כאבי הקטינה.

בקשת ב"כ האב לשינוי הסדרי ראייה, תגובת ב"כ האישה ובה טענה לחוסר סמכות שיפוטית לביה"ד הרבני לידון בנושא, ואם יוכרע שקיימת סמכות שיפוטית לביה"ד הרבני, בקשה להעביר את מקום הדיון לביה"ד הרבני באשקלון – מקום מגורי האישה כעת.

...

אכן סמכות נמשכת לביה"ד שבמקום הראשון קיימת במקרה שרק אחד הצדדים ממשיך להתגורר במקום הראשון, משום שאף אם ביה"ד לא עמד כ"כ על הנושאים שבין הצדדים, מכל מקום בכזה מקרה מן הסתם הקשר שבין הצדדים [נישואים או קשר עסקי] שהתגוררו במקום הראשון, הוליד מחויבות טבעית לדון במקום המגורים שעדיין קיים – כאשר לפחות אחד הצדדים עדיין מתגורר שם. כיו"ב מצאנו להמהרשד"ם חו"מ סימן קג, שעד כאן לא אמרו הפוסקים שהתובע הולך אחר הנתבע אלא כשהעסק של המשא ומתן נעשה זה במקומו וזה במקומו, אבל אם היו שניהם במקום אחד, ואח"כ הנתבע הרחיק נדוד, פשיטא שאם יש כוח בידי בית דין להביא את הנתבע למקום התובע שיביאוהו להתדיין שם. וגדולה מזו כתב האו"ז וכו', (וכן כתב עוד המהרשד"ם בחו"מ סי' שפו).

שוב מצאנו סברא זו מפורש בשו"ת אגרות משה חלק חו"מ א סימן ה: "...וצריך לומר שהוא מטעם דכתב הגר"א סי' י"ד ס"ק י"ח מהא דמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא ושמעינן מזה גם דין זה דהוא צריך למיזל להאסיא שיכול יותר לרפאות וכיוון שהוא במקום אחר צריך לילך לאותו המקום שנמצא שם הנתבע שהם יוכלו יותר להביאו לדין לפניהם מב"ד שבמקום המלוה. ולכן לא שייך זה אלא בכל תובע ונתבע שליכא שום נידון קודם שאנו שומעין התביעה שלכן צריך התובע לבא למקום הנתבע שידעו שיש מה לידון ויביאוהו לפניהם לדון, אבל בדבר הידוע שיש נידון עוד קודם ששמעו טענות מהתובע כמו הכא באשה שנסעה מבעלה ובאה לכאן שהכל רואים שהבעל הוא תובע ממנה שהיא מורדת והיא נתבעת שצריכה להשיב שנמצא שאף שלא בא לבי אסיא יודע האסיא לא שייך סברא זו אלא יש לדון כדין נתבע שצריך לילך לבית הועד כשרוצה התובע, לא מבעיא להסוברים דבכל תובע ונתבע הוא כמו לוה ומלוה שנחשב עבד לוה אלא אפילו אם בשאר תביעות ליכא דין זה נמי באשה לבעלה שמשועבדת לו יש להיות כדין לוה למלוה מטעם זה שהיא כעבד לוה. ו (אף) אם יש לה תביעות שתובעת גם ממנו הרי לעניין תביעותיה לא ידוע עד שתטעון שלכן הרי היא צריכה לבא למקום בעלה הנתבע כדין תובע ונתבע כשהן בשני מקומות שצריך לילך למקום הנתבע שלתביעות שלה ליכא חלוק דהא ג"כ אין ידועין בלא תביעתה, ונמצא שבין מצד תביעתו ובין מצד תביעתה צריכה לילך למקומו." מקום הדיון ייקבע במקום ששם יעשה משפט צדק לפי דברי הכנה"ג, הערוה"ש והאג"מ עולה שהמנהג שכתב הרמ"א שכיום נהגו ללכת אחר מקום הנתבע, אינו מושתת על ההנחה הפשוטה שנובעת מהכלל של הממע"ה וממילא הנתבע הוא המוחזק לעניין זה, וכעולה מדברי הגר"א, כי באמת אין שום יתרון לנתבע למשוך את התובע אל מקומו, אלא התובע והנתבע כוחם שווים בעניין זה. לפי גישה זו, הקריטריון לקביעת מקום השיפוט צריך להיות כזה שהוא תורם לעשיית המשפט בצורה הנכונה והיעילה ביותר, וגם כזה שימנע עיוות של המשפט.

לאור האמור היה מקום לשקול קביעת מקום דיון בשונה מהאמור בתקנה י(3), אבל אין בידנו לחרוג מפשטות לשון התקנה, ועל כן, אין מנוס מלקבוע שהסמכות השיפוטית נתונה לביה"ד בנתניה.

בקשת ב"כ האב לשינוי הסדרי ראייה, תגובת ב"כ האישה ובה טענה לחוסר סמכות שיפוטית לביה"ד הרבני לידון בנושא, ואם יוכרע שקיימת סמכות שיפוטית לביה"ד הרבני, בקשה להעביר את מקום הדיון לביה"ד הרבני באשקלון – מקום מגורי האישה כעת.

...

אכן סמכות נמשכת לביה"ד שבמקום הראשון קיימת במקרה שרק אחד הצדדים ממשיך להתגורר במקום הראשון, משום שאף אם ביה"ד לא עמד כ"כ על הנושאים שבין הצדדים, מכל מקום בכזה מקרה מן הסתם הקשר שבין הצדדים [נישואים או קשר עסקי] שהתגוררו במקום הראשון, הוליד מחויבות טבעית לדון במקום המגורים שעדיין קיים – כאשר לפחות אחד הצדדים עדיין מתגורר שם. כיו"ב מצאנו להמהרשד"ם חו"מ סימן קג, שעד כאן לא אמרו הפוסקים שהתובע הולך אחר הנתבע אלא כשהעסק של המשא ומתן נעשה זה במקומו וזה במקומו, אבל אם היו שניהם במקום אחד, ואח"כ הנתבע הרחיק נדוד, פשיטא שאם יש כוח בידי בית דין להביא את הנתבע למקום התובע שיביאוהו להתדיין שם. וגדולה מזו כתב האו"ז וכו', (וכן כתב עוד המהרשד"ם בחו"מ סי' שפו).

שוב מצאנו סברא זו מפורש בשו"ת אגרות משה חלק חו"מ א סימן ה: "...וצריך לומר שהוא מטעם דכתב הגר"א סי' י"ד ס"ק י"ח מהא דמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא ושמעינן מזה גם דין זה דהוא צריך למיזל להאסיא שיכול יותר לרפאות וכיוון שהוא במקום אחר צריך לילך לאותו המקום שנמצא שם הנתבע שהם יוכלו יותר להביאו לדין לפניהם מב"ד שבמקום המלוה. ולכן לא שייך זה אלא בכל תובע ונתבע שליכא שום נידון קודם שאנו שומעין התביעה שלכן צריך התובע לבא למקום הנתבע שידעו שיש מה לידון ויביאוהו לפניהם לדון, אבל בדבר הידוע שיש נידון עוד קודם ששמעו טענות מהתובע כמו הכא באשה שנסעה מבעלה ובאה לכאן שהכל רואים שהבעל הוא תובע ממנה שהיא מורדת והיא נתבעת שצריכה להשיב שנמצא שאף שלא בא לבי אסיא יודע האסיא לא שייך סברא זו אלא יש לדון כדין נתבע שצריך לילך לבית הועד כשרוצה התובע, לא מבעיא להסוברים דבכל תובע ונתבע הוא כמו לוה ומלוה שנחשב עבד לוה אלא אפילו אם בשאר תביעות ליכא דין זה נמי באשה לבעלה שמשועבדת לו יש להיות כדין לוה למלוה מטעם זה שהיא כעבד לוה. ו (אף) אם יש לה תביעות שתובעת גם ממנו הרי לעניין תביעותיה לא ידוע עד שתטעון שלכן הרי היא צריכה לבא למקום בעלה הנתבע כדין תובע ונתבע כשהן בשני מקומות שצריך לילך למקום הנתבע שלתביעות שלה ליכא חלוק דהא ג"כ אין ידועין בלא תביעתה, ונמצא שבין מצד תביעתו ובין מצד תביעתה צריכה לילך למקומו." מקום הדיון ייקבע במקום ששם יעשה משפט צדק לפי דברי הכנה"ג, הערוה"ש והאג"מ עולה שהמנהג שכתב הרמ"א שכיום נהגו ללכת אחר מקום הנתבע, אינו מושתת על ההנחה הפשוטה שנובעת מהכלל של הממע"ה וממילא הנתבע הוא המוחזק לעניין זה, וכעולה מדברי הגר"א, כי באמת אין שום יתרון לנתבע למשוך את התובע אל מקומו, אלא התובע והנתבע כוחם שווים בעניין זה. לפי גישה זו, הקריטריון לקביעת מקום השיפוט צריך להיות כזה שהוא תורם לעשיית המשפט בצורה הנכונה והיעילה ביותר, וגם כזה שימנע עיוות של המשפט.

לאור האמור היה מקום לשקול קביעת מקום דיון בשונה מהאמור בתקנה י(3), אבל אין בידנו לחרוג מפשטות לשון התקנה, ועל כן, אין מנוס מלקבוע שהסמכות השיפוטית נתונה לביה"ד בנתניה.

. תסקיר, וכב' השופט צבי ויצמן נתן לתסקיר תוקף של החלטה שיפוטית ולאחר מכן הועבר הדיון לביה"ד הרבני, משכך, טוען הנתבע 1 שהתקיים דיון לגופו של עניין בעיניין הקטינים וכן היתקיים לדבריו גם "המבחן המהותי" כפי פסיקת כב' השופט הנדל בבג"צ 4407/12 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ולפיכך לטענתו הן מן הטעם שהסכמת ההורים לסמכות בית הדין ניתנת גם בשם הילדים והן מטעם שלאור העובדה שהונח תסקיר בפני בית הדין כאשר נתן תוקף להסכם בין הצדדים ולפיכך היתקיים "המבחן

לאור האמור, טוענת הנתבעת 2 , הגישה היא ביום 7.7.19 הודעה לבית הדין הרבני במסגרתה התבקש בית הדין הרבני להמנע מלדון בשאלת הסמכות עד למתן הכרעה על ידי בית משפט זה. היום הוגשו בתיק שתי בקשות, האחת על ידי הנתבע 1, אשר בה עותר הוא לסגירת התיק שכן, , ביום 11.7.19 ניתנה החלטת בית הדין הרבני, בבקשה אשר הצדדים לה הם הנתבע 1 והנתבעת וכותרתה של ההחלטה היא: "הפחתת/ביטול מזונות" ובהחלטה זו, בבקשת האב להתנות את הסכמתו לרישומה של הבת ל..

משכך, ואף בטרם הכרעתי בשאלת הסמכות, דוחה אני את טענות האב בדבר חוסר יכולתה של הקטינה להגיש תביעה עצמאית ודוחה אני מכל וכל את טענותיו בדבר "ביצוע עבירה

( תשובה שלילית למבחן "דן ופסק" בעינייני קטין מביאה לידי כך שהכרעות או הסכמים שבין הוריו אינן מחייבות אותו והוא רשאי לפתוח בהליך נפרד בעיניינו בערכאה אשר חפץ בה וזאת אף ללא צורך בהוכחת שינוי נסיבות.

הלכה זו התפתחה והוחלה גם על עניינים נוספים כמו משמורת, מקום מגורים, הסדרי ראייה וחינוך.

...

בשנת אין בידי לקבל את טענות האב כי עצם העובדה שעובר לאישור ההסכם הונח בפני בית הדין תסקיר עו"ס לסדרי דין, יש בה כדי לומר כי נערך דיון נפרד ולגופו של עניין באשר לטובת הקטינים וחינוכם.

התחייבות שתשמור על לבוש צנוע כפי שנהגה" לרבות ההחלטה כי דיון ההמשך יתקיים בהרכב מלא מיד לאחר החזרה מפגרת הקיץ ואין אפשרות לקבוע מועד מוקדם יותר לדיון והבקשה נדחית.

סוף דבר, נוכח נסיבות העניין, מבחני הפסיקה באשר לזכותו של קטין להגיש תביעה עצמאית ומתוך שאני נותנת משקל לזכויותיה החוקתיות של הקטינה, ביניהן זכות הגישה לערכאות, בהתאם לסעיף 3(ד) לחוק, אני קובעת כי לבית משפט זה נתונה הסמכות לדון בתביעתה של הקטינה.