בקשת רשמת הוצל"פ להבהרת פסק דין לפי סעיף 12 לחוק ההוצל"פ

כב' הרשם ציין בהחלטתו כי נוכח טענות המבקש בדבר העידר הכשרה למעבר כלי רכב בין המגרשים, גם אם יבוצע פסק הדין משנת 2002, הרי שככל שהמבקש מעוניין בכך, דרכו פתוחה לנקוט בהליך המתאים בעיניין זה. מסכים אני עם קביעה זו. מכל מקום, כפי שהבהרתי לב"כ הצדדים בדיון שהתקיים לפני, ככל שסבור כב' הרשם שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה, רשאי הוא לפנות בכתב לבית המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה, לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.

...

ויוער, כי מטרת ההליך לפי סעיף 12 לחוק היא להבהיר את כוונת בית המשפט בפסק הדין, אשר נסתרה מעיני הקורא, וזאת כאשר ראש ההוצל"פ מגיע למסקנה, בין מיוזמתו ובין ביוזמת אחד מבעלי הדין, כי פסק הדין או חלק ממנו אינו ברור דיו ו"טעון הבהרה לשם ביצועו" (רע"א 2393/17 דפנה ארנון נ' שלמה פיוטרקובסקי (25.02.18)).

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, אין בפני כל נימוק משכנע להתערב בהחלטת כב' הרשם ולפיכך הבקשה לרשות ערעור, נדחית בזאת.

המבקש ישלם למשיבים הוצאות בסך של 3,000 ₪ כולל מע"מ, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

לבית המשפט אין כל יתרון בעיניין זה על רשמת ההוצל"פ שבפניה מיתנהל ההליך לבצוע פסק הדין, וככל שאין בידה אפשרות להכריע במחלוקת זו שבין הצדדים המשליכה על אופן ביצוע פסק הדין, וכנראה שכך הדבר לאור הפניית הצדדים להגיש בקשה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, כנראה שלא יהא מנוס, ויהא עליה להפנותם לנקיטת הליך נוסף בעיניין זה, שלאחר ההכרעה בו ניתן יהיה לבצע את פסק הדין".

כאשר מדובר באי בהירות הנתנת להסרה באמצעות המנגנונים המיועדים לכך בהליכי האכיפה, כגון בקשה להבהרת פסק דין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן – חוק ההוצאה לפועל), אין הדבר מונע אכיפה ישירה של פסק הדין שניתן בהסכמה (ראו, בג"ץ 178/70 בן עמ"י נ' פקיד השומה, נתניה, פ"ד כה(1) 289, 294 (1971))".

...

יפים לעניין דברי בית המשפט העליון ברע"א 1904/17 ורגס נ' זינקובר (24.12.2017): "כידוע, המשמעות של הבהרת פסק דין על פי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, היא מתן הסבר ופירוש לפסק הדין ככל הנדרש לשם ביצועו במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בקשת הבהרה מסוג זה אינה מסמיכה את בית המשפט להוסיף על פסק דינו או לתקנו אלא להבהירו בלבד: "גבולות הגזרה של בקשת ההבהרה מכוח סעיף 12 - ברורים הם: בית המשפט מוסמך לפרש את פסק הדין, הא ותו לא. אין לאפשר תיקון ושינוי, 'בדלת האחורית' של פסק הדין" (ע"א 7774/11 עמותת ז.פ. נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 4 והאסמכתאות שם (27.01.2013); וכן ראו: רע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבניין בע"מ פ"ד נז(5) 462, 475 (2003)).

במקרה שפסק הדין אינו נהיר דיו, אין מנוס מהגשת תביעה חדשה אשר עילתה פסק הדין המוסכם (ע"א 1193/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון המנוח מיכאל שנקר ז"ל ([פורסם בנבו], 19.6.1996); ע"א 556/75 הנ"ל, עמ' 11).

לאור האמור, אני דוחה את הבקשה להבהרת פסק הדין.

הכל מכח סעיף 12 לחוק ההוצל"פ הקובע כי: "היה רשם ההוצאה לפועל סבור שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו, רשאי הוא לפנות בכתב לבית המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה; אין בפנייה זו כדי לעכב ביצועו של אותו חלק של פסק-הדין שאינו טעון הבהרה". ראו: דברי כב' רשם בית המשפט העליון גלעד לובינסקי-זיו ברע"א 2393/17 ארנון נ' פיוטרקובסקי, פסקה 9 (פורסם בנבו, 25.2.18) : "מטרת ההליך לפי סעיף 12 לחוק היא להבהיר את כוונת בית המשפט בפסק הדין, אשר נסתרה מעיניי הקורא, וזאת כאשר ראש ההוצאה לפועל מגיע לכלל מסקנה - בין מיוזמתו ובין ביוזמת אחד מבעלי הדין - כי פסק הדין או חלק ממנו אינו ברור דיו ו'טעון הבהרה לשם ביצועו'". (וכן את ההפניות שם).

ככל שהמבקשת סבורה כי היא זכאית לקבל פרשנות ישירה מטעם כבוד בית המשפט העליון שתחת ידו יצא פסק הדין מיום 24.1.18, בשאלה האם סכום ההוצאות שנפסק על ידו הושת על המנהל המיוחד באופן אישי או על קופת הכנוס – הרי הדרך הראויה בה עליה לילך היא פניה באמצעות כבוד ראש ההוצל"פ ועל פי שיקול דעתו לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל.

...

סיכום : מן המקובץ, אני מורה כדלקמן: השתת הוצאות אישיות על בעל תפקיד שפעל כבעניינו, במסירות ובהוגנות במילוי תפקידו, אינה מקובלת עלי.

הבקשה שלפני נדחית בזה, הסכום בסך 15,500 ₪ שהועבר מתוך קופת הכינוס לנאמן יישאר בידו.

בשים לב לכך שהמבקשת היא נושת מזונות בדין קדימה, ובעיקר מתוך מגמה לעמעם את גחלי הסכסוך ולא להלהיטם - אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

דיון והכרעה סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל קובע כך: "היה רשם ההוצאה לפועל סבור שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו, רשאי הוא לפנות בכתב לבית המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה..." שעה שהתביעה לפירוק שתוף הוגשה לבית משפט השלום, ופסק הדין שניתן בעירעור החזיר את הדיון לבית משפט השלום, הרי ההחלטה שניתנה בתום הדיון שם הוותה למעשה, למרות כותרתה, פסק דין לכל דבר, והיה מקום, על פני הדברים, להפנות בקשה להבהרה לבית משפט השלום.

לבית המשפט אין כל יתרון בעיניין זה על רשמת ההוצל"פ שבפניה מיתנהל ההליך לבצוע פסק הדין, וככל שאין בידה אפשרות להכריע במחלוקת זו שבין הצדדים המשליכה על אופן ביצוע פסק הדין, וכנראה שכך הדבר לאור הפניית הצדדים להגיש בקשה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, כנראה שלא יהא מנוס, ויהא עליה להפנותם לנקיטת הליך נוסף בעיניין זה, שלאחר ההכרעה בו ניתן יהיה לבצע את פסק הדין.

...

בסופו של דבר הגישו הצדדים הודעה מוסכמת כי יינתן על ידי ערכאת הערעור פסק דין בערעור בנוסח הבא: "בהסכמת הצדדים ניתן בזה פסק דין לפירוק השיתוף במקרקעין הידועים כגוש 5713 חלקה 104 בשטח של 6,774 מ"ר, המהווים מרכז מסחרי, ברח' הר הצופים 74 רחובות.

בקשת ההבהרה נועדה, אפוא, להשיב לבית המשפט דיון בסוגיה שכלל לא נדונה, על מנת להגיע להכרעה מחודשת, וכאמור בעניין ורגס שנזכר לעיל, אין לאפשר זאת.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

פרשנותו של המערער לפיה שתיקת הסיפא לסעיף זה באשר למוטב שלידיו ישולמו דמי המזונות (במובחן מתחילת הסעיף שבו צוין שדמי המזונות בגין הקטינות ישולמו לידי התובעת) תומכת בתשלום ישירות לבנות בעת בגרותן, היא מאולצת ואיננה יכולה לעמוד ; זאת מקום בו לא נמצא לה כל ביסוס קונקריטי בהוראות פסק הדין, גם לו הייתי מניח, כי לרשמת ההוצאה לפועל הסמכות לקבוע לידי מי היה צריך המערער לשלם את החיוב (וכאמור אינני קובע כך כל עיקר).

שלישית וגם לו תמצי לומר, כי פרשנות טקסטואלית (מאולצת יש לומר) של הוראות פסק הדין יכולה היתה להוביל לקביעה לפיה פסק הדין שתק ביחס לזהות המוטב מקבל התשלום, הרי שלא ברור מדוע לא פנה המערער עת ניתן פסק הדין למותב השפוטי בבקשה כהבנתו, או למצער מדוע לא פנה – תחת הגשת בקשה בטענת "פרעתי" – בבקשה לרשמת להפעיל את סמכותה לפי סעיף 12 לחוק ולפנות בבקשה למתן הבהרה, ככל שסברה שפסק הדין טעון הבהרה.

...

לאחר שעיינתי במכלול המצוי בתיק ושמעתי את הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות עת לא מצאתי כי נפלה כל שגגה בהחלטה, המתיישבת גם עם הוראות הדין וגם עם המסד העובדתי שהיה מצוי לפני כב' הרשמת.

בבסיס הנמקת כב' הרשמת בהחלטה נעוצה הפרשנות הטבעית של ההוראה האופרטיבית שבפסק הדין, שלשונה כדלקמן: "... דמי המזונות החודשיים ישולמו לידי התובעת עד הגיע כל אחת מן הקטינות לגיל 18 שנה או עד סיום לימודיהן בתיכון, לפי המאוחר מבין המועדים. החל ממועד זה ועד תום השירות הצבאי הסדיר בצה"ל ו/או השירות הלאומי של הקטינות, ככל שתשרתנה בצה"ל ו/או בשירות הלאומי, ישלם הנתבע למזונות אותה קטינה 1/3 מגובה המזונות כערכם במועד הרלוונטי..." (סעיף 86 לפסק הדין).

סיכומם של דברים הוא שדין הערעור להידחות, וכך אני מורה.