בקשת רשות ערר על צו מניעה זמני בחילוט נכסים

הבקשה למתן רשות הערר בבקשה שלפניי – אשר ניתנה לה הכותרת השגויה "בקשת רשות ערעור" – עותרת המבקשת מבית משפט זה ליתן רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי, ולהורות על הותרת צו החילוט הזמני של חשבון הבנק של המשיבה 2 על כנו.

לשיטת המבקשת, הפרש זה מסכל למעשה את אפשרותה להפרע מנכסי המשיבים במידה ויורשעו בדין, ובכך פוגע הן בתכלית ההרתעתית של החילוט במניעת אפשרות קיומו של "חוטא נשכר". כמו כן, המבקשת חוזרת על טענתה כי צו החילוט על חשבון הבנק אינו מונע מהמשיבה 2 להתקיים, באשר קיימים לה מקורות הכנסה, ושוחררו לה סכומים העולים על 1,000,000 ש"ח. דיון והכרעה דין הבקשה להדחות.

...

טענות המבקשת נוגעות לאופן עריכת האיזון על ידי הערכאות הקודמות בנסיבות העניין, וסבורני כי טענות אלו אינן מעלות כל שאלה עקרונית החורגת מנסיבות המקרה הספציפי.

על כן, אין בידי לקבל את הבקשה למתן רשות ערר.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ל' ברודי) מיום 30.4.2014 בע"ח 35902-04-14, בגדרה נדחה עררם של המבקשים על החלטות בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ש' זמיר) מיום 13.3.2014, 9.4.2014 ו-13.4.2014 בב"ש 27835-03-04 ובמ"י 35827-03-14.

מכוח צוים אלו, בית משפט השלום הורה על המצאת מידע אודות הנכסים הפיננסים וחשבונות הבנק של המבקשים וכן על הקפאתם; ניתנו צוי מסירת מידע על נכסיהם הרשומים של המבקשים וכן הוקפאו הנכסים והזכויות בהם; ניתנו צוי מידע וצוי מניעה ברשם המשכונות בהתייחס לנכסי המבקשים ונרשם עליהם מישכון לטובת המדינה; ניתנו צוי מסירת מידע ממשרד התחבורה וממשרד הרשוי אודות כלי רכבם של המבקשים וניתנו צוי מניעה האוסרים על ביצוע כל פעולה ביחס לכלי הרכב ולזכויות בהם (להלן: הצוים).

לטענת המבקשים, בקשת רשות הערר מתייחסת לעניינים כבדי משקל שטרם הוכרעו על ידי בית משפט זה, בדבר סמכותו של בית משפט השלום ליתן צוי חילוט זמניים במעמד צד אחד מכוח הפסד"פ טרם הגשת כתב אישום.

...

בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה לפיה שילוב סעיף 21(א) וסעיף 26 לחוק מביא למסקנה כי ניתן להחיל את סמכויות החיפוש והתפיסה לפי הפסד"פ גם לגבי רכוש בשווי פירות העבירה, להבדיל מרכוש הקשור בביצועה העבירה.

סיכומו של דבר, כי בהינתן התייחסות בתי משפט קמא לזכותם של המבקשים ולבחירה בין המסלולים, גם לגופם של דברים לא מצאתי כי נפל פגם המצדיק את התערבותנו בגלגול שלישי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בפניי ערר על החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' הש' אבנון) בה"ת 3472-03-18, מיום 1.4.18, שניתנה בהיעדר הצדדים, לפיה הורה על ביטול צו עיקול (רשום כצו מניעה) שהוצא על זכויותיהם של משיבים 2 ו-3 בדירת מגורים ברחוב יוניצמן 6 תל אביב (גוש 7224 חלקה 9) (להלן: "הנכס").

בעת הנוכחית עצורים האחים בן דוד בספרד והוגשה בקשת הסגרה לרשויות ספרד.

החלטת המשפט קמא בטעות יסודה, בכך שקבע כי "גם אילו סבר הראל שהוא מחזיק זכויות כלשהן בנכס, וגם אילו פעל להצגת מצגות מסוג זה כלפי גורמים שונים, אין בכך כדי להקים לו זכויות בפועל" בע"פ 4341/99 וידאל נגד מ"י, פ"ד נג(3)337 קבע בימ"ש העליון כי "תכליתו של הסעד הזמני למנוע הברחת הרכוש שעלול להיות מחולט". היינו, בשלב הבקשה למתן סעד זמני ברכוש, אין התביעה צריכה להוכיח, מעל לכל ספק סביר, כי הרכוש יחולט, וכל שעליה להוכיח הוא כי קיים סיכוי סביר שאם יורשע הנאשם - יחולט הרכוש נשוא הבקשה.

לאור הקף החשדות המיוחסים להראל בעבירות של הלבנת הון בהקף של כ- 260 מיליון ₪ במסגרת פעילות באירגון פשיעה, על פי בקשת ההסגרה שהוגשה בעיניינו ועל פי כתב האישום שהוגש נגד המעורבים האחרים בפרשה, האיזון הראוי והמידתי מחייב כי נכס זה ששוויו מוערך בכ 5- מיליון ש"ח בלבד יישאר תחת צו מניעה עד לסיום ההליכים בעיניינו, שאחרת הנכס יימכר והכסף יועלם ו/או יוברח, ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ותסוכל כל אפשרות להבטיח את תכלית החילוט במידה ויורשע.

...

לאור כל האמור יש להותיר את ההחלטה על כנה.

בנסיבות אלה, התעלם בימ"ש קמא לחלוטין מאופייה של עבירת הלבנת ההון כמו גם מהתנהלותו החד משמעית של הראל, שעולה מעדותם של עדים רבים, התשלום התדיר במזומן גם בסכומים גבוהים, מהעדר נוכחותו במסמכים מתועדים שאופפים את ההתקשרות בין הצדדים, באופן חריג וקיצוני, ועל כן אני סבורה כי שגה בקביעתו לפיה "גם אילו סבר הראל שהוא מחזיק זכויות כלשהן בנכס, וגם אילו פעל להצגת מצגות מסוג זה כלפי גורמים שונים, אין בכך כדי להקים לו זכויות בפועל. הסכומים ששולמו כנגד ההסכם, פרט לדמי השכירות, הגיעו מחשבונו של מר שגיב לחשבונה של המבקשת, ומשם לבני הזוג, ללא נגיעה כלשהי להראל." (עמ' 4 להחלטה).

לאור כל האמור, הריני מורה על ביטול החלטת בימ"ש קמא והותרת צו העיקול בנכס הנדון על כנו.

לטענתה של רשות המסים, בערר על דחייתה של אותה הבקשה טענה תזקיקים כי כספי הפיקדונות המוקפאים משועבדים ברובם לטובת הבנקים שהוציאו תמורתם ערבויות בנקאיות לטובת אגף המכס ומע"מ להבטחת תשלום בלו; וכי בכך אישרה תזקיקים כי הכספים בחשבון על שם גב' עתאמנה הם כספים של תזקיקים.

עוד טענה גב' עתאמנה כי לתזקיקים בלבד (ולא לה) נשלח מכתב ובו הודעת חיוב בגין כפל מס. לטענת גב' עתאמנה, בחלוף ימים בודדים לאחר מכן, היא הגישה בקשה לצוו מניעה זמני שימנע מרשות המסים לפעול לפי סעיף 112א לחוק מס ערך מוסף (ת"א (כ"ס) 33996-12-13), ואילו צו העיקול בתיק שבכותרת ניתן לפני שניתנה החלטה באותה בקשה לצוו מניעה זמני.

לטענתה של גב' עתאמנה, לאורך כל הדרך נחלקו הצדדים בתיק שבפני בשאלה מי הצד שעליו הנטל להוכיח "את הרמת המסך בין נכסי המשיבות", כאשר לטענתה הנטל היה על רשות המסים להגיש הליך אזרחי, ונטען כי בסופו של דבר נתקבלה טענתה בענין זה, כאשר רשות המסים היא שפתחה בתובענה מושא ענייננו ("המרצת פתיחה" מושא פסק דין זה).

כן מפנה גב' עתאמנה לעובדה שהכספים מושא העיקול ישבו בחשבונה הפרטי עוד לפני שהופקה החשבונית הראשונה בידי תזקיקים, ונוכח "זיכויה המוחלט" הנטען בהליך הפלילי והיעדר כל קשר ישיר או עקיף בין כסף זה לבין ביצוע העבירות או החיובים שיצרה תזקיקים, אין פלא שהמאשימה זנחה את בקשתה לחלט את הכספים בחשבון שעל שמה, להבדיל מחילוט רכושה של תזקיקים (פס' 61-60).

...

לא מצאתי בתשובה זו הסבר לכך שגב' עתאמנה מסרה בחקירה במשטרה כי אין לה כסף ו"הכסף של החברה", אשר יוביל למסקנה שונה מהפשט, קרי: שהכסף אכן של החברה.

המדינה לא ויתרה על טענותיה לכסף אין בידי לקבל את טענתה של גב' עתאמנה לפיה בכך שהמדינה (כמאשימה) ויתרה על חילוט הכסף מושא ענייננו נוכח זיכויה מהאישום בדבר החשבוניות, המדינה ויתרה על זכותה לעתור לקבלת הכסף במסגרת הליך זה לפי סעיף 112א לחוק מס ערך מוסף.

סוף דבר, הנני קובע כי הזכויות בכספים מושא העיקול בתיק זה על כספים בחשבון 162916 ע"ש מייס עתאמנה בבנק מזרחי טפחות סניף 431, אכן היו במועד הטלת העיקול של תזקיקים אנרגיה בע"מ. נגזר מקביעה זו כי דין בקשת רשות המסים לתפוס את הכספים מושא עיקול זה להתקבל.

כך למשל נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי שדן בערר על הצוו לתפיסת הנכס בעין: "קשה לחלוק על הטענה לפיה מתן האפשרות לעותרות להשלים את בניית הקומות התחתונות, לרבות עבודות ההתאמה הפנימיות לחניונים, לאולמות ולמרפאות, לא תימנע או תסכל את יכולתה של המדינה להרוס או לחלט את הנכס, ככל שיורה על כך בית המשפט בסופו של יום. במובן זה, התכליות הנוגעות לתפיסה לצרכי חילוט, כמו גם היכולת להשיב את המצב לקדמותו, לא תיפגענה אם יצומצם הקף צו התפיסה. מסקנה זו מתחזקת בשים לב לעובדה כי בשלב זה כבר הושלמו עבודות בניית המעטפת בשלוש הקומות התחתונות, ונותרו רק עבודות התאמה פנימיות, כמו גם לנוכח נכונותן של העוררות [וביניהן טובר – י"ע] להתחייב להרוס על חשבונן את כל שייבנה מעתה ואילך, ככל שיוחלט על כך בסופו של יום.

ההליך בבית משפט קמא במסגרת כתב האישום ביקשה המדינה לחלט את הנכס בתום ההליך (בכפוף להרשעת הנאשמים); ובד בבד עם הגשתו עתרה המדינה למתן סעדים זמניים לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים, ובין היתר להורות על המשך תפיסת הכספים שבחשבון ההלוואה.

למען שלמות התמונה יוער כי תחילה הגיש הבנק בקשת רשות לערור על ההחלטה (בש"פ 6575/22), אולם זו נמחקה לאור החלטת הרשמת ל' משאלי שלומאי מיום 4.12.2022, ופוצלה לשני הליכים נפרדים: ערר בזכות לפי סעיף 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי – בעיניין המשך תפיסת הנכס בעין (בש"פ 8470/22); וערעור אזרחי בנוגע להמשך תפיסת הכספים המצויים בחשבון ההלוואה (ע"א 8474/22).

...

עם זאת, ולמרות הקשיים הנזכרים לעיל, אף אני סבור כי זכות הקיזוז העומדת לבנק היא בעלת עדיפות.

יש אפוא באופן הרחב שבו מוגדרת זכות הקיזוז ההסכמית בתנאי ניהול החשבון, כדי להביא למסקנה בדבר הסכמה לעדיפות זו. כמו כן, כפי שציין חברי בעניין ע"א 1339/12 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אי.סי.אם יצרני מיזוג אויר בע"מ (בפירוק)‏, פסקה 33 (27.4.2014), העובדה שסעיף קיזוז כאמור נמצא בכל תנאי פתיחת חשבון של כלל לקוחות הבנקים מייצרת הנחה כי לכלל הנושים ולציבור כולו שמנהל אף הוא חשבונות בנק קיימת ידיעה בפועל, או לכל הפחות ידיעה בכוח, לגביו ומכאן נובעת הסכמתם של הנושים, ולוּ הסכמה מכללא, למתן עדיפות נשייתית לטובת בנק.

סופו של יום, מסכים אני כי זכות הקיזוז עומדת לבנק במצבים של התנגשות מול נושים אחרים, וכך גם במקרה זה. על כן כאמור לעיל, מסכים אני למסקנתו של חברי כי דין הערעור (והערר) להתקבל.