בדיון שהתקיים ביום 7.6.22 הסכים ב"כ המשיב לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר ועתר להורות על שיחרורו של המשיב וזאת לנוכח העובדה שכנגד מיכל הוגש כתב אישום בהקף ניכר יותר, תשעה אישומים בגין גניבת אחד עשר כלי רכב ואילו כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו שבעה אישומים בגין גניבה של תשעה כלי רכב.
אשר לטענת האפליה, קבע בית המשפט בחזקת למעלה מן הצורך כדלקמן:
" לא מצאתי כי נפלה טעות לגופו של עניין. אכן, אפליה עשויה להוביל לשיחרור של עצור וזאת בנסיבות המתאימות (ראה למשל בש"פ 3520/21 מדינת ישראל נ' פלאח (23.5.21)). עם זאת, טענה בדבר אפליה צריכה להיתקבל עם תום ההחלטה בהליך המעצר ולא לשיעורין, דהיינו באשר להחלטות ביניים המתקבלות במסגרת ההליך. יתר על כן, למרות מעורבותה הגדולה יותר של המעורבת הנוספת בבצוע עבירות גניבה בפרשיה זו, הרי שביהמ"ש הדגיש בהחלטה על שיחרורה את היותה אם יחידנית לילד עם צרכים מיוחדים. בית המשפט מצא כי די בכך על מנת להוביל לשחרורה. בהחלטת בית משפט השלום, מושא ערר זה, הודגשה ההבחנה שבין העורר ובין אותה מעורבת ואינני מוצאת כי נפלה טעות בהבחנות שנערכו." [ההדגשות אינן במקור-ד.ס.נ]
המשיב לא השלים עם החלטה זו והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (בש"פ 4295/22).
ב"כ המבקשת הפנה לחומרת האישומים, צבר האירועים, התיכנון המוקדם לצד התחכום בבצוע העבירות ועתר להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.
...
ואולם, לא שוכנעתי כי יש בכוחו של החומר אליו הפנה ב"כ המשיב כדי להקהות ההבחנה בין מיכל למשיב.
שמעתי בקשב רב טיעוני ב"כ המשיב לפיהם המדובר במקרה חריג נוכח טענת האפליה המצדיק השמת המשיב באיזוק אלקטרוני תחת פיקוח אחותו הגדולה וגיסו חרף המלצה שלילית של שירות המבחן, ואולם משקבעתי כי קיימת הבחנה בין המשיבים, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה ניכרת מהמלצה כה מפורטת ושלילית, הן מבחינת המשיב עצמו והן מבחינת חלופת המעצר המוצעת.
נוכח כל האמור, מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.