להלן החלטתי בבקשה למתן צו עשה זמני לפיו תשיב המשיבה רכב, נגררים וציוד אשר תפסה (להלן: "הציוד").
הליכים אלה הגיעו לפתחו של בית משפט השלום ברמלה במסגרת בקשת רשות ערעור אשר הגיש המבקש על החלטת רשם ההוצל"פ בתיק עש"א 63350-05-18.
ב- רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ. בן שמחון, פ''ד נח(1), עמ' 827 דן בית המשפט במגבלותיה של הזכות לסעד עצמי בהתאם לסעיף 18 לעיל, ופסק באומרו:
"חוק המקרקעין הכיר בסעיף 18 בעשיית דין עצמית בקרקע בשני מצבים: האחד – כאשר מסיג גבול מבקש לנשל את המחזיק כדין במקרקעין מחזקתו, והשני – מקום שמסיג גבול תפס מקרקעין שלא כדין מהמחזיק בהם כדין. בשני המקרים רשאי המחזיק כדין להשתמש אך בכוח סביר כדי למנוע את הסגת הגבול או כדי להחזיר לעצמו את החזקה, על פי העניין, ובמקרה האחרון החזרת החזקה בדרך זו תיתכן רק כאשר הפלישה היא טרייה, והשמוש אך בכוח עצמי סביר נעשה בתוך 30 יום מיום התפיסה.
גם בספרו של פרופ' וייסמן "דיני קניין", חלק כללי, היתייחס המחבר לאותו עניין, באומרו:
"ככלל אין מתירים פיתרון סכסוכים על ידי עשיית דין עצמית. לצורך יישוב סכסוכים קיימים בתי משפט. עשיית הדין העצמית היא חריג, הנסבל בנסיבות המיוחדות של אדם המחזיק בנכס שעה שהנכס מוצא מהחזקתו שלא כדין. המחוקק מתחשב אז בתגובה הטבעית, הספונטאנית, העשויה להיות למחזיק כנגד המנשל, והוא הופך למותרת את התגובה הספונטאנית הזאת. במקרקעין שלא היו בהחזקת בעליהם בטרם נתפסו על ידי המנשל, אין לדבר על תגובה ספונטאנית של הבעלים, שיש להיתחשב בה. מבעלי מקרקעין שכאלה מצפים כי יפנו לבית המשפט לבירור טענותיהם. ..... סילוקו של אדם ממקרקעין שלא היו בהחזקת בעליהם, על יסוד הטענה שהוא פולש, צריך להיות מותנה בבירור בפני בית משפט.....". (שם, עמוד 271).
...
להלן החלטתי בבקשה למתן צו עשה זמני לפיו תשיב המשיבה רכב, נגררים וציוד אשר תפסה (להלן: "הציוד").
בנסיבות העניין, גם אם תאמר כי הבקשה הוגשה בשיהוי מה, לא שוכנעתי כי די בטעם זה לדחיית הבקשה, שכן ממילא המשיבה מוכנה לשחרר את הציוד כנגד תשלום הוצאות התפיסה והאחסון ומשנקבע כי התפיסה אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק המקרקעין.
אני דוחה אפוא את טענת המשיבה בנדון.
לסיכום, אני מורה למשיבה להשיב את הציוד לידי המבקש, אך זאת בכפוף ובתנאי כי הוא ישלם לה סך של 13,338 ש"ח עבור הוצאות האחסון.
