בקשת רשות ערעור על תיקון חוות דעת מומחה בדיני עבודה

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה, כב' השופט א' קאופמן, בת"א 53795-10-18, מיום 6.5.2021, במסגרתה נדחתה עתירת המבקשים לתיקון כתב תביעתם על דרך של הוספת נתבעים, לאור האמור בחוות דעתו של מומחה בית המשפט.

התביעה הופנתה כנגד המשיב מס' 1 (להלן: "פרימט"), אשר שימש כמהנדס מתכנן קונסטרוקציות שתיכנן את בית המבקשים; כנגד המשיב מס' 2 (להלן: "יוחנן") אשר שימש כמפקח על עבודות הבנייה, וכן כנגד המשיב מס' 3 (להלן: "בסול") אשר שימש כקבלן המבצע של שלד הבית.

ואולם, משמצויים אנו בתווך, בין חלותן של התקנות הישנות לבין חלותן של התקנות החדשות, שומה עלינו לבחון בדקדוק, ועל פי הוראות המעבר, איזה מן הדינים חל על כל עניין ועניין.

בנסיבות אלה, ואף כי העלה מי מהמשיבים בשלב מוקדם יותר טענות כנגד מי מהגורמים הנוספים, רשאים היו המבקשים לתקן את כתב התביעה לאור האמור בחוות דעת המומחה, אף בלא רשות בית המשפט קמא.

...

אומר כבר עתה, כי לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה; לאחר שהתקיים דיון בבקשה; לאחר שעיינתי בתיק המתנהל לפני בית המשפט קמא, ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים - הגעתי לכלל מסקנה כי יש ליתן רשות ערעור, לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, ולקבל את הערעור.

ואולם, כל אימת שעומדת בתוקפה תקנה ייעודית ופרטנית, המסדירה את אפשרות תיקון כתב התביעה לאור האמור בחוות דעתו של המומחה (תקנה 136 לתקנות הישנות), סבורני כי אין מקום לפנות לתקנה הכללית (תקנה 46(א) לתקנות החדשות), המסמיכה את בית המשפט לאפשר את תיקון כתב התביעה בכל עת. משכך, עלינו לבחון את תיקון כתב התביעה בראי תקנה 136 לתקנות הישנות; בחינה אשר לא נעשתה כלל על ידי בית המשפט קמא, בשים לב למסקנתו כי תקנה זו אינה בת תחולה בענייננו.

יוצא, אפוא, כי תיקון כתב התביעה בוצע במסגרת סד הזמנים הקבוע בתקנה 136 לתקנות הישנות, וממילא לא באה לפניי כל טענה בעניין זה. נותר לבחון האם התיקון הוא "לאור האמור בחוות הדעת". בפסיקת בית המשפט העליון נקבע בנוגע לתקנה 136 לתקנות הישנות, כי על תיקון כתב הטענות "... להיות בזיקה לחוות דעת מומחה בית המשפט, ובית המשפט לא יאפשר 'מקצה שיפורים' לעניינים שאינם נובעים מחוות הדעת" (רע"א 3901/21 פלוני נ' שרותי בריאות כללית, פסקה 10 (22.7.2021)).

סוף דבר בשים לב לאמור לעיל, מצאתי כאמור לקבל את הערעור ולבטל את החלטתו של בית המשפט קמא, באופן המתיר למבקשים לתקן את כתב התביעה.

כן טען שהסיבה היחידה שהליקוי בגב נשלל היא "טענה לכאבי גב 15 שנה לפני התאונה כאשר לאחר התאונה יש כבר הגבלות תנועה בעמ"ש מותני". בקשת המערער התקבלה לאחר שבית הדין שוכנע כי "חוות הדעת והמענה לשאלות ההבהרה לגביה, אינם נותנים מענה מספק ומנומק לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבו הרפואי של התובע גם אם על דרך של החמרה. חוות הדעת והתשובות לשאלות ההבהרה חסרות ולדידי יש מקום למנות מומחה נוסף ולו מחמת הספק" (החלטה מיום 13.3.17).

לטענת המוסד המומחה בחן את עניינו של המערער על פי סעיף 83 סיפא לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), המאפשר לבחון את עניינו לפי אחת משתיים: תאונה שהיא תוצאה של גורמים הנראים לעין או תאונה שאינה תוצאה של גורמים הנראים לעין, כאשר לגבי האחרונה יש לבחון האם השפעת העבודה על ארוע התאונה הייתה פחותה מהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

בעניינינו אין לסטות מחוות דעתו המקיפה של המומחה הנוסף לפיה למערער לא נגרמה פגיעה פיזיולוגית בגב התחתון; לא נגרמה כל החמרה זמנית או חולפת בכאבי הגב שהצדיקה מתן חופשת מחלה גם אם קצרה; ולא נגרם כל אובדן כושר עבודה בגין הליקוי הנטען בגב התחתון אלא בגין הליקויים שבהם כבר הכיר פקיד התביעות.

"טישטוש הזהויות" בין סמכותו של הרופא היושב בועדה הרפואית, הנתון לבקורת שיפוטית בעת עריכת חשבון "עובר ושב", לבין המומחה היועץ הרפואי שאינו בודק את המבוטח ואינו מחויב להראות על פי אילו נתונים מוכחים הוא מנכה עבר רפואי - מסוכן לדיני הבטחון הסוצאלי.

ראשית יובהר, כפי שכבר הובהר במסגרת ההחלטה בבקשת רשות העירעור, כי במקרה זה מונה מומחה נוסף, להבדיל ממינוי מומחה אחר.

ראשית, למקרא המסמך הרפואי, וכפי שיורחב להלן, מתעורר ספק באשר למשמעות שיש לייחס לו. שנית, גם אם נפל פגם מסוים בכך שהמומחים לא התייחסו למסמך מפורשות או באופן מספק (ואין אנו קובעים כי כך היה), הרי שהדבר בא על תקונו במסגרת תשובותיהם לשאלות ההבהרה.

...

לסיכום - הלכה היא שיש ליתן משקל מיוחד לחוות דעתו של המומחה האובייקטיבי שמונה מטעם בית הדין ואין לסטות ממנה אלא אם כן קיימת הצדקה משפטית או עובדתית יוצאת דופן לעשות כן (עב"ל (ארצי) 36456-02-16 שמואל חכים - המוסד לביטוח לאומי (14.10.18) וההפניות שם).

משחוות הדעת של שני המומחים קובעות באופן חד משמעי שאין להכיר בקשר סיבתי בין התאונה לבין הליקוי בגבו של המערער, הן כגרימה והן כהחמרה (לרבות זמנית וחולפת) - דין הערעור להידחות.

סוף דבר - הערעור נדחה, ללא צו להוצאות.

ד) בפסק דיני מיום 1/12/19 ברע"א 40075-10-17 בעירעור הקודם ,היתקבל העירעור בחלקו במובן זה, שבו קבעתי כי יש להכריע כבר עתה בשאלה: האם חוות הדעת צריכה להתייחס רק לליקויי איטום שבכתב התביעה ובנספחיו או ביחס לכלל ליקויי האיטום המצויים בבניניים שאוכלסו עוד בשנים 2007, 2009 ו- 2010.

התובעים – על דחיית בקשתם לתיקון כתב תביעה (רע"א 42110-05-20) [להלן גם: "ערעור התובעים"] והנתבעת על ההחלטה ולפיה מומחה האיטום יידרש גם לחוות דעת מורטון ולא רק לכתבי הטענות (רע"א 9577-06-20) [להלן גם "ערעור נאות דברת"].

חוות דעת הנדסיות נערכו בשנים 2008 ו- 2010 ואין להתיר תיקון כתב תביעה בחלוף 10 שנים לפחות ממועד מסירת הדירה ובחלוף למעלה מעשור ממועד עריכת חוות דעת נשוא ההליך, כאשר ברור שחלפה תקופת האחריות וליקויים שיימצאו היום יכולים לנבוע משימוש לקוי או מעבודות שונות שביצעו הדיירים.

לידון בבקשות רשות העירעור בהתאם לתקנה 410 לתקסד"א. לדחות ערעור התובעים ולקבל את ערעור הנתבעת – נאות דברת מהנימוקים כדלקמן: באשר לערעור התובעים: א) מצאתי לנכון ליתן רשות ערעור בנוגע להחלטה שלא לאפשר תיקון כתבי תביעה, כיוון שלהחלטה השפעה מכרעת על אופן ניהול ההליך ועל זכויות הצדדים כמשמעותו בסעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984.

יש לידון בבקשת רשות העירעור כבערעור בהתאם לתקנה 410 לתקסד"א. משלא מצאתי כי זכויות הצדדים יקופחו כתוצאה מכך.

תיקון תביעה, אשר מוביל לתיקון כתב הגנה, פתיחת הליכים מקדמיים, הגשת ראיות מתוקנות, שמיעת עדויות, מתן פסק דין חדש וכל זאת בשלב שבו כבר הוכרע ערעור על פסק הדין שניתן בעבר, הוא תיקון שאינו מידתי ואינו מוצדק.

...

באשר לערעור הנתבעת: למרות תשובתם המפורטת של ב"כ התובעים לטענות נאות דברת אני סבורה, כי בנסיבות העניין, לא ניתן להגיע למסקנה ולפיה נאות דברת הסכימה להרחבת חזית אי פעם.

דומני, כי דווקא ההחלטה הנכונה שלא להתיר תיקון כתב תביעה יכולה להמחיש מדוע אין לאפשר גם את הרחבת החזית בשנת 2020 באופן שבו ייבדקו ליקויים שלא בא זכרם בכתבי טענות וחוות דעת הרלוונטיות למצב שהיה בבניין לפני שנים רבות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור.

כאמור, בהִעדר חוות דעת המומחה, לא נהיר בשלב הנוכחי, מה מהות התיקון, ואף לא הוצגה בפני בית משפט קמא רשימת העבודות מיום 12.5.11, שביחס אליה נפסק כי משה חב בתיקונן.

לאחר שעיינתי באמצעות מערכת "נט המשפט" בהליך המתנהל בפני בית משפט קמא, בבקשות, בחוות הדעת, ובהחלטות שניתנו, ובכלל זה בהחלטת בית משפט קמא מיום 12.7.21, ולאחר שעיינתי בפסק הדין שניתן בהליך הראשון, ובפסק הדין שניתן בערעורים שהוגשו על פסק הדין שבהליך הראשון, ונתתי דעתי לבקשת רשות העירעור על כל נימוקיה ונספחיה, וכן לתגובת המשיבה לבקשת רשות העירעור על כל נימוקיה, החלטתי לידון בבקשת רשות העירעור כאילו ניתנה הרשות והוגש העירעור על-פי הרשות שניתנה.

בית משפט קמא קבע בהחלטתו מושא הדיון, כי באשר לטענת המבקשים בדבר הִעדר יריבות בין המשיבה לבין יצחק בכל הנוגע למכירת הבית – הדין עם המבקשים וזאת בשים לב לקביעת בית משפט השלום בהליך הראשון שם נקבע, שאין למשיבה עילת תביעה כנגד יצחק מכוח הוראות חוק המכר (דירות) ו/או מכוח דיני החוזים, וכן צוין, שבין יצחק לבין המשיבה לא נכרת הסכם בכתב למכירת הבית (סעיף 34 בפסק הדין שבהליך הראשון).

חוות דעת מומחה בית-המשפט הומצאה ביום 8.1.20, ואילו בקשת התיקון הוגשה ביום 25.3.21, ולכן בקשה זו אינה יכולה לחסות תחת תקנה 136 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (או תקנה 146 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018), המאפשרת תיקון התביעה ללא נטילת רשות בית-המשפט בתוך 15 יום ממועד המצאת חוות דעת מומחה בית-המשפט, ופרק זמן זה חלף עבר לו. ואולם, בית משפט קמא נעתר לבקשת התיקון בציינו: "גם אם הייתי מוצאת כי מדובר בבקשה לתיקון כתב תביעה הרי שבנסיבות הייתי נעתרת" (פסקה 38 של ההחלטה).

...

(3) בכל הנוגע למשה – אני דוחה את ערעורו.

(4) אני מחייב את משה לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪ (כולל).

(5) אני מחייב את המשיבה לשלם ליצחק, באמצעות בא-כוחו, שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪ (כולל) וזאת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.

בבית המשפט העליון רע"א 4256/23 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקשים: 1. ירון דהן 2. פרידה דהן נ ג ד המשיבות: 1. עדי אגודה שיתופית להתיישבות בע"מ 2. העמותה לפיתוח עדי – שכונת התמר בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' נאמן) מיום 29.3.2023 ומיום 30.5.2023, ב-רע"א 35634-03-23 בשם המבקשים: עו"ד פרידה דהן ][]החלטה

ביום 28.12.2022 הוגשה חוות הדעת מטעם המומחה החלופי, ובה פורטו ליקויים שונים בבצוע העבודות וניתנו הוראות לתיקונם.

מבלי להאריך בדברים, יצוין כי ממועד מתן חוות דעת המומחה החלופי כאמור, הגישו המבקשים שלל בקשות לבית משפט השלום, כמו גם בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי ואף לבית משפט זה. במרכזן של כל הבקשות טרונייתם של המבקשים על כך שהמומחה החלופי לא היתייחס כראוי, לטענתם, לחוות הדעת שהוגשה מטעמם באשר למסוכנות שנוצרה עקב העבודות.

בצד האמור, הורה בית המשפט המחוזי על חיוב המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 4,000 ש"ח, תוך שנקבע כי: "[המבקשים] מסרבים בעיקשות להרכין ראשם בפני החלטות בימ"ש לרבות ערכאות העירעור והנם מתישים את בתי המשפט בבקשות חוזרות ונישנות בגין אותן הטענות, אשר נדחות פעם אחר פעם". ביום 30.5.2023 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים לעיון חוזר בהחלטתו מיום 29.3.2023, בקובעו: "עיון בבקשה מלמד כי למעשה מדובר בטענות ערעוריות על פסק דיני, ו/או לחילופין טענות בגין עובדות ו/או החלטות שניתנו לאחר פסק דיני, ועל כן אין כל מקום ל'עיון חוזר'". מכאן בקשת רשות העירעור שבפניי, המופנית הן כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 29.3.2023; והן כלפי החלטתו מיום 30.5.2023, הדוחה את בקשת המבקשים לעיון חוזר בהחלטה מיום 29.3.2023.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף ללא צורך בתשובה, מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות.

משאלו הם פני הדברים, סבורני כי התקיימו הנסיבות המתאימות לחייבם בהוצאות לטובת אוצר המדינה מכוח תקנה 151(ג) לתקנות.

גם משום כך לא ברור מדוע מצאו המבקשים בהחלטות שניתנו בסוגיה משום פגיעה כה קשה המצדיקה את אין-ספור ההליכים שבחרו לנהל בעניין זה. סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.