מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בע"ו 43150-07-11, (כב' השופטת צ' צפת), אשר דחה ערעור שהגיש המבקש על החלטת ועדת העררים העליונה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: "חוק נכי רדיפות הנאצים"), בגדרה נדחה ערר המבקש על החלטת הועדה הרפואית בעיניינו.
המבקש, יליד שנת 1943, הנו ניצול שואה, ומוכר כנכה הזכאי לתגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים.
בעקבות פגימת "Drop Foot" שארעה בכף רגלו השמאלית, פנה המבקש לרשות המוסמכת מכח החוק – היא המשיבה – אשר הכירה בתביעה האמורה, והפנתה את תיקו של המבקש לועדה רפואית לצורך קביעת אחוז הנכות, כמתחייב מסעיף 8 לחוק נכי רדיפות הנאצים.
נדמה כי החשיבות שבקביעת מותב של שלושה שופטים בנושא זה הנה מובנת, שעה שהמדובר בשאלה משמעותית יותר של קבלת או שלילת הכרה בנכות, ולא בסוגיה המשנית של קביעת אחוזי הנכות.
...
במסגרת הדיונית כפי שהתפתחה, היו הוועדות הרפואיות בעלות סמכות לדון אך ורק בשאלות המתעוררות בסוגיית אחוזי הנכות בגין פגיעת ה-"Drop Foot". משלא טען המבקש בפני בית המשפט המחוזי בעניין אחוזי הנכות שנקבעו לו בגין פגימה זו, ומשחזר וטען בבקשתו זו כי אינו מעוניין לערער על הקביעה בדבר כף הרגל, דין הטענה להידחות.
סיכומו של דבר, בקשת רשות הערעור מתקבלת בחלקה, לנוכח הסכמת המדינה, אך ורק בסוגיית ההוצאות, כפי שצוין לעיל.
בהקשר זה, החלטתי לתת רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הסכמת המדינה להפחית בתשלום ההוצאות שהושת על המבקש.
